פסח בתל אביב - לא כשר, גם לא חמץ

נכתב בבלוג האישי של יונתן אוריך

---

שוב ושוב אני מבקש את עצמי לכתוב אודות החוויה הדתית-חילונית שאני עובר בחודשים האחרונים, עת זינקתי ממקום מושבי האדוק בישיבת הר עציון, היישר לידיה הנאמנות של חטיבת דובר צה"ל בתל אביב. רוצה ומבקש, אך לשווא - שכן אין אני מתאר כאן חוויה תרבותית או חברתית, אלא את עצמי אני מבקש לתאר, כאילו כצופה מן הצד. היות וקשה עליי הניסוי החברתי הזה והיות ונדמה לי כי מוקדם מדיי לסכם או לפרט - אני מבקש לזנוח את המקלדת בעיסוק הזה, לעת עתה.

אך אווירת הפסח באוויר כאילו מכריחה אותי להסב את תשומת הלב לתופעה מעניינת. החמץ בתל אביב, אם אתם שואלים, גלוי לכל עין, זמין לכל דורש. בעיניי מדובר, כמובן, בחידוש מופלג. הרי, ככתוב: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", או כפי שנאמר: "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם". והנה נמצא גם נמצא בפרהסיה כברשות הפרט.

יחד עם זאת, יחסם של החילונים שלי אל החמץ, מעניין במיוחד. בדרכי אל היחידה אני עובר ברחוב עמוס מקומות בילוי ומסעדות. רובן ככולן אינן כשרות, כמו זו המוכרת המבורגרים, המוכרת לי כחנות שאיננה כשרה מתמול שלשום. ולהפתעתי, בחול המועד נתלה לו שלט: "כשר לפסח".

לא, הרבנות הראשית לא יצאה מדעתה ואף משגיח לא נשלח כדי לבדוק חמץ במקום ממכר חזיר - אך מסתבר כי יש מי שיטרפו שינקן אך יתעקשו כי יתעטף בלחמנייה כשרה לפסח בלבד. דרך אגב, אם להיות הלכתיים, הרי שבעיניי מדובר בעובדה המסתדרת עם ההיגיון ההלכתי, שגורס כי איסור אכילת חמץ חמור מאיסור אכילת דבר טריפה.

אך לא את ההיגיון ההלכתי אני מבקש, כי אם את העניין המסורתי. אם פסח מהווה עבור רבים מהסרוגים "כאב הראש" העונתי, הרי שרבים מהחילונים רואים בו קרש הצלה למסורת ישראל סבא. ייתכן והם לא יגידו זאת בפה מלא, אך רבים מהם מותירים פינה חמה בלב אל המנהגים המשונים המלווים בקמח המצה, או בזה המורכב מקמח תפוחי אדמה. אוכלים חזיר, מחללים את השבת - אך מקפידים על "כשר לפסח", ללא חשש חמץ. ועוד לא כתבתי מילה על ליל הסדר - אם כל המסורות.

מה זה אומר? מהן ההשלכות? אינני יודע. אך טוב לדעת כי רחובות תל אביב בפסח מתעטפים מסורת. הלוואי ואלו התמונות אשר יחליפו את תמונות הפקחים הרודפים אחר החמץ. לא בחיל ה'.

לקראת הנופש המשפחתי

נכתב עבור צו פיוס ע"י אפרת

---

לקראת הנופש המשפחתי בחול המועד
התחלנו בנושא לדון ולהתוועד:

ענת מעוניינת במלון בוטיק,
ועבור עדי מספיק רק מקום להניח את הראש והתיק.

ליאת רוצה בקירבה מקום טוב לקניות,
אצל אפרת מבקשים ללא קטניות.

עדי רוצה מסלולים שווים,
אפרת וליאת מחפשות אטרקציות לילדים.

ענת רוצה במוזיאון לבקר,
אצל אפרת מבררים מהו ההכשר?

בעוד כל המשפחה לארוחת בוקר סועדת -
אפרת יורדת לבריכה לרחצה הנפרדת
(תמיד השעות המיוחדות לנשים הן השעות ה'מתות' של הבריכה).

כולם מסכימים על מקום עם ציבור מגוון -
אך העיקר שיהיה מניין!

אין ספק שהמלון הנבחר הוא כליל המעלות,
אך את שמו לא אפרסם, כי אין לי עמלות...

זה שילוב מעניין וצריך להתפשר,
אך את גיבוש המשפחה אי אפשר לתמחר!

(הבהרה כללית - שלא ישמע חלילה שאני מתלוננת - ב"ה אלו צרות של עשירים... )

חילונים ודתיים - קרע לעולמים?

הפוסט נכתב על ידי נתן גלילי בבלוג "האוזן המחתרתית".

---

האם יש דרך לתקן את השסע בין הדתיים לחילונים, או שמא נגזר עלינו לחיות בגבולות גזרה ברורים החותכים קבוצות ומגזרים שונים לעד?

הנה שוב מתחילות הפגנות החרדים בירושלים. הפעם אינטל צועדת בראש. שוב רקע על חילול שבת. שוב שוטרים, שוב צעקות ה"שבעס", כותרות בעיתונים – האם פנינו מועדות לסף רתיחה? האם אנו בדרך למלחמת כל המלחמות של הדתיים נגד החילוניים או להיפך?

ובכן, יצא לי לדבר עם ידידה על הנושא לאחרונה. היא מצאה עבודה בארגון ממשלתי העוסק באיחוי הקרעים וקירוב לבבות בין שני הסקטורים. לאחר מחשבה קלה, שאלתי אותה: האם ארגונים כאלה יכולים באמת לשפר את המצב, או אולי מטרתם (ואפילו שלא במודע) בכלל לשמר את הסטטוס-קוו הזה?

אנו רגילים לחיות בחברה פלורליסטית, בה התפישה השלטת היא שיש לשים דגש על השונה בין הפרטים או הקבוצות השונות. זאת משיגים ע"י הסברה על האחר, סובלנות של הזולת, ראיית נקודת מבטו של הזר, ולנסות להסתדר. איש באמונתו יחיה – למרות השוני.

נשמע יפה לא? אם רק נלמד להכיר את השונה בינינו נוכל להסתדר. מנטרה ישנה וידועה ולרוב הייתי מסכים עימה. אך שאלה לי - האם אנו באמת עד כדי כך שונים? האם ע"י שימת דגש על השוני אנו לא מנציחים את אותו השוני לעד?

אז תנו לי להכריז כאן בצורה ברורה מאוד - אין שום הבדל בין דתיים לחילונים. אין בכלל דבר כזה חילוניים ודתיים. זאת פיקציה! הגדרות אלה נועדו לשמר את המצב כדי שתמיד נחשוב שאנו שונים אחד מהשני - ולא אכנס לדיון ההיסטורי הזה למרות שיש מה להגיד בנושא, אך לא זה העיקר.

יש תקווה?

למה אני קובע שאין הבדל בין דתיים לחילוניים? האם יצאתי מדעתי? ובכן, כאשר מסתכלים על מה שמשותף לשתי הקבוצות וכאשר מסתכלים על מה ששונה בין שתי הקבוצות, ברור מבלי שום צל של ספק שהמשותף גובר על השונה. אז מה משותף באמת? בראש ובראשונה, וזאת הנקודה הכי חשובה - יהדותם. גם דתיים וגם חילוניים רואים עצמם קודם כל כיהודים. זהות משותפת זו יוצרת מכנה משותף אדיר בין שתי הקבוצות. דוגמה קטנה להמחשה: עברית, ערכים חברתיים, לאומיות, היסטוריה, מנהגי מסורת - כולם יוצרים מכנה משותף חברתי חוצה גבולות.

אז מה שונה בין המגזרים? שמירת המצוות כמובן. אבל אפילו נושא זה לא כל כך חד בשונות שלו. האם אין חילונים ששומרים על מצוות מסוימות? מה עם המסורתיים? יש כאלה שחוץ מלשים כיפה על הראש היה אפשר להחשיבם כ"דתיים" לכל דבר. אז אפילו נושא שמירת המצוות אינה שונה באופן כזה חד. השוני הוא רק ברמה, או בכמות של שמירת המצוות.

אכן, רק בגלל השוני הקטן הזה (וממתי מצוות הפריעו למישהו?) נאלצנו להקים בתי ספר שונים, לגור במקומות שונים, לא להכיר אחד את השני (אני עד הצבא לא הכרתי אפילו דתי אחד), לחוקק חוקים "דתיים" מטופשים של מפלגות דתיות לא הכרחיות בעליל. דברים שרק האיצו את הניכור וההפרדה, דברים שלא עוזרים לחברה הישראלית להתאחד ולהתלכד.

אוקיי, הבה ננסה להבין מה אני בעצם אומר פה. דמיינו מצב כזה. דמיינו בית ספר שבו הילדים הם גם דתיים וגם חילוניים. למעשה, הם אינם מכירים את ההבחנה הזאת, או את ההגדרות האלה. מבחינתם הם כולם יהודים וחלקם לובש כיפה, וחלקם לא. חלקם הניח תפילין לפני שהוא בא לביה"ס וחלקם לא. בביה"ס עצמו יש שיעורים של תורה וגם של מתימטיקה. יש שיעורים של הרמב"ם ושל אריסטו. יש שיעורי גמרא, ושיעורי היסטוריה ממלחה"ע השנייה. על ההורים או התלמידים מוטלת הבחירה לאילו שיעורים לגשת. האם השמיים יפלו במצב כזה? האם ילד "חילוני" שישב בשיעור גמרא או הרמב"ם "חס וחלילה" יחזור בתשובה? האם ילד "דתי" שילמד אריסטו ואפלטון "חס וחלילה" יחזור בשאלה? אולי לא היינו מתעסקים בשאלות האלה אם כפי שאמרתי המושגים של "דתיים" ו"חילוניים" לא היו קיימים בכלל.

בעולם בלי ההגדרות האלה, נחזור לימים שבהם לחזור בתשובה היה הכאה על חטא. בתקופה שקדמה ל"דתיים-חילוניים" חזרה בתשובה לא היתה עניין של שמירת מצוות ותו לא, אלא חזרה פנימית-רוחנית אמיתית של אדם שהבין שחטא ומנסה להתקרב לבורא עולם או לעקרונות הצדק האוניברסלים (אתם תקבעו).

אם היום, חילוני ודתי יכולים ללכת לעבודה יחדיו, להתווכח על פוליטיקה, לדבר על מוזיקה, או אפילו להודות ששניהם ראו כוכב נולד אתמול בטלוויזיה (בחיי, יש אנשים שרואים את זה) ושניהם ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, מדוע אנחנו צריכים לעבור את מסכת האשליות של ההפרדה כביכול הזאת? מדוע ישנם אנשים שמנסים להנציח את השונה ולא להתרכז במשותף? אנחנו חייבים להוריד את ההגדרות הלא-רלוונטיות האלה של חילוניים ודתיים ולהתרכז אך ורק במה שמשותף. היהדות בלאו הכי אינה מגדירה עצמה כ"דת" כפי שהנצרות עושה. היהדות יותר דומה לאסלאם במובן זה שמוסלמי מסוגל להיות אדוק יותר ואדוק פחות באמונתו. העניין החילוני והדתי לא קיים בעולם המושגים האסלאמי.

כמובן שיש אלה אשר מסתייגים מכל וכל מהגדרתם כ"יהודים". אלה באמת חילוניים במלוא מובן המילה. אבל אחוזם באוכלוסיה הוא כה מינורי שחבל שהרוב היהודי העצום יכנע לעולם המושגים שלו. וזה בדיוק מה שהחרדים עושים בהפגנותיהם. עוזרים בשימור המצב כמו שהוא. חוץ מהפגנת כוח שמטרתה להזכיר לכולם עד כמה ציבור זה חזק, אין להפגנות השבת האלה שום מטרה. בוודאי שלא שמירת השבת. הרי החרדים שומרים שבת, מה אכפת להם אם החילונים לא? אם יש חילוני שזהותו היהודית חשובה לו, הוא זה שצריך דווקא למחות על העסקה בשבת – לא החרדים.

כמובן שמהפך כזה במחשבה זה לא עניין פשוט. על שני הצדדים לרדת מעץ האגו והעוינות שלהם, לוותר על דברים שלא הסכימו עליהם בעבר, ולחשוב על עתיד טוב יותר, מאוחד יותר ומשותף דווקא – לשם שינוי.


*נכתב בחודש דצמבר 2009 לגליון "לסטודנט" המופץ ברחבי הקמפוסים של האוניברסיטה העברית.

סעודת פורים

הפוסט "סעודת פורים" נכתב עבור צו פיוס על ידי אפרת.

---

ענת משרטטת כמה קווים אחרונים בסקיצה וממהרת לסגור את הסטודיו בתל אביב, לאסוף את בעלה והילדים.

שפינוזה והרש"ר הירש מתאחדים במחברת הבחינה של עדי, שזה עתה סיימה את מבחני הסמסטר ויוצאת מהאוניברסיטה.

בעלה של אפרת שכוב על הספה, אחרי לילה ארוך של ריקודים אל תוך הלילה בישיבה ו "התבשמות" (כינוי עדין להשתכרות אצל בחורי הישיבות). אין אפשרות להעירו והיא מלבישה את הילדים בתחפושות ומחלקת את משלוחי המנות האחרונים לפני שיצאו לסעודת פורים.

בביתה של ליאת, הנמצא במושבה המקיימת חיי קהילה משותפים בין דתיים וחילונים, מתקבצות האחיות על משפחותיהן, וההורים.

אמנם עדי "הסטודנטית מהדרום" סולדת מהבורגניות במושבה של ליאת, ואפרת לעולם לא תוכל לאכול במטבח של ענת, ובכלל, מה שכל אחת מייצגת כל כך לא מתסדר עם מה ששאר האחיות מייצגות - אבל זו משפחה, והאווירה נפלאה, והשמחה היא שמחת פורים אמיתית!

"ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים"? ממש לא בפורים תש"ע!!

פורים במועצה אזורית שער הנגב

הפוסט על פורים נכתב עבור צו פיוס על ידי אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ מפלסים.

---

חג הפורים נחוג במועצה האזורית שער הנגב שעל גבול רצועת עזה בכמה מופעים:

מסיבות בגני הילדים, בית הספר היסודי והתיכון; מסיבות בקבוצים – לילדים ולמבוגרים; קריאת המגילה בבתי הכנסת שקיימים במיעוט מן הישובים והתכנסות ילדי האזור במתנ"ס לאירוע שמנוהל בשותפות עם גרעין ההתיישבות הדתי-חלוצי שפועל בשדרות הסמוכה.

תוכלו לנחש שתכני החג מתפרסים החל מהקוטב המסורתי, עבור במפגשים חינוכיים, ערבי קהילה תרבותיים וגמור באפטר פאטרי'ס ניהיליסטיים.

בניגוד לחג "הכבד", חג הפסח, המשמש ובא, בו הולך ונעלם בקבוצים ה"סדר" המרכזי, הרי שהשינויים הדמוגרפיים והערכיים שחלו בתנועה הקיבוצית לא שינו כמעט דבר מאורחות החג שהתגבשו בדורות האחרונים. לצד עלייה בטרנד קריאת המגילה בבתי הכנסת, שהולכים ומתרבה אצלנו ככל שאוכלוסיה "מסורתית-לייט" נקלטת בשכונות הקהילתיות שלנו, נשמרות בחצרותינו מיטב המסורות הקיבוציות של השתטות קולקטיבית של בני תשחורת ובני עלייה גם יחד, הופעות ו"ירידות" על הממסד ועל בעלי חזקה למיניהם, תחרויות תחפושות, ריקודים ושתייה כדת הדרינקים.

בעידן התזזיתי בו אנחנו חיים, מרתק לזהות את שרידותה המופלאה של מתכונת החג. יש שיסבירו את הדבר בהטמעת האיזון העדין בין המסרים החינוכיים המוטמעים במגילה (מחויבות לקהילה, אומץ, וכיו"ב) שמבטאים את הנרטיב הקיבוצי האוונגרדי – המשרת את האומה לבין ההתפרקות המושחתת שפורצת בסופה, שמיטיבה לאוורר את החלקים השובבים, שלא לומר - הפראיים שבנו.

נראה שמתכונת החג שלנו מתאימה עצמה לא רק לטיפוסים שונים של אנשים וגילאים, לא רק לצרכים רוחניים שונים אלא הם נותנים מענה אותנטי לרובדי אישיותו של כל אדם, באשר הוא.

חג פורים שמח.

לא קם מנהיג

הפוסט "לא קם מנהיג" נכתב עבור צו פיוס ע"י אביהוא כהן.

---

לאחר ימים של תדהמה, בלבול ומבוכה אין סופית, נראה כי המסקנה היחידה מכל הפרשה העגומה של הרב מרדכי אלון היא שגם הפעם נכשלנו בלשוננו, והגשנו את ראשה של הציונות הדתית על מגש של כסף לכל אותם המבקשים להזיק ולהכפיש ציבור אמוני, מסור המאמין בכל מאודו בשילוב הכל-כך מסובך: ציוני-דתי.

במשך ארבעה ימים סיפקו אין ספור מתראיינים שונים, מכל המינים ומכל הסוגים היצע אדיר של הכפשות הדדיות, ניתוחים ופרשנויות ללועה של התקשורת צמאת הדם ומחרחרת הריב.

במשך ארבעה ימים נתנו דרור לאצבעותיהם עשרות ואולי יותר של טוקבקסטים שמבלי שום בושה השתלחו ברבנים השונים ללא כל שמץ של כבוד עצמי, כבוד לרבנים, והכי חשוב - כבוד לכיפה הסרוגה ולמה שהיא מייצגת.

במשך ארבעה ימים התבצע בכלי התקשורת של המגזר הדתי מרחץ דמים וירטואלי שלא דילג על שום בית, מחנה או השקפה.

במשך שלושה ימים לא קם מנהיג אחד שדרש להפסיק את הטירוף הזה.

כדרכה בקודש של הנהגת הציבור הדתי לאומי,הבינו שם את תמונת המצב לאט מדי,מאוחר מדי. אחרי שכל הסוסים ברחו, נזכרו לנעול את האורווה.

הציבור הדתי לאומי, מוכה וחבול מזה ארבע וחצי שנים, מחכה כבר בלי אויר להנהגה חדשה, כזאת שחושבת לפני שהיא מסתערת.

זהות במבחן

הפוסט "זהות במבחן" נכתב עבור צו פיוס ע"י עמוס עצמון, חניך המכינה הקדם-צבאית המעורבת בני-ציון בת"א.

---

גם כשנראה שהזהות כולה מעוצבת, לפרטי פרטים, ושאפילו לשאלה הקטנה ביותר יש תשובה מוכנה ב"שלוף", מגלים שיש עוד מה ללמוד. ואולי זהות, באשר היא, נותרת לנצח בת שינוי?

זהות יהודית איננה רעיון זר לי. על אף היותי בן למשפחה חילונית גאה (או למחמירים: יהודית-חופשית), התחנכתי החל משחר נעוריי ב"קשת" בית-ספר מעורב, בו למדו תלמידים דתיים וחילוניים (כיוצא בזאת, כלומר, גם כל הגוונים שבין השחור ללבן, הרי הקשת מתקיימת באלפי צורות שונות). עת התבגרתי, השתתפתי בתכנית "עמיתי ברונפמן", מסגרת בה למדתי לא מעט על זרמים שונים ביהדות ועל דרכים שונות לתפוס אותה. האמנתי באמת שזכיתי לעדשה שתאפשר לי להחזיק בראייה כוללת ומקיפה. חשבתי שהיהדות שלי מגובשת, ושמצאתי את האיזון הנכון בין אי האמונה לבין הצורך להעביר את המסורת הלאה, בין החשיבות ללמוד את הטקסטים המכוננים של עמנו לבין הרצון והצורך לבקר אותם, ולפנות מקום גם להוגים שאינם מקרבנו בעגלה הריקה ההולכת ומתמלאת לאיטה.

הבחירה במכינה קדם-צבאית מעורבת היה מתבקש. המשך תהליך הלימוד המשותף, תוך כדי חיבור הרצון בהשכלה ובלמידה לצורך המהותי-קיומי בעשייה ובתלות ההדדית; הצורך להוכיח כי ניתן לעצב יחד חברה שמסתדרת בתוכה על אף ההבדלים בין פרט לפרט; להתכונן יחד לשירות צבאי משמעותי ותורם, משימה לאומית שעל כל בני העם היהודי, ללא הבדלי השקפה פוליטית או דתית להירתם לשמה. אולם, בסופו של דבר, לא תיכננתי לשנות מהותית את דרכיי, באמתחתי הייתה כבר, חשבתי, התשובה. אולם, כל שיחה אקראית יכולה להבהיר שהתשובות טרם הושגו, ושתהליך חיפוש אמיתי, שהוא לשם שמיים, סופו להתקיים. הזהות ניצבת בסימן שאלה תמידי.

אני מאמין בתמים באמת שלי, אני מוכן ללכת איתה רחוק מאוד. אך חלק מתהליך התבגרות אישי הוא ההבנה שלא כולם יחשבו כמוני, אפילו אם האמת בידי. ובמקום לריב וללחום בשבילה, עבורה, לשם השגתה, עדיף לשמוע ולהשמיע, לחדד זה את זה ואת החברה שיוצרים כולנו. הרי, אחרי הכל, האמת מארץ תצמח, אין אפשרות לכפות אמת, תהא שמיימית ככל שתהא. מהות הפלוגתא, דהיינו - הערך המרכזי בקיום ויכוח, הוא שרק התמודדות חזיתית בין דעות שונות תוכל להביא כל אחד לעמדה קרובה יותר לאמת, וכך לשיפור אמיתי של החברה.

ואולי החזון האמיתי אינו שכולם יאמינו באותו דבר, אלא שלכולם יהיה מקום בירושלים של מעלה, והכי חשוב, שלא ילמדו עוד מלחמה, אלא ילמדו שלום, ילמדו למען השלום. הרי המילים פיוס ופייס מזכירות זו את זו. ואנחנו, בבחירותינו השונות, יוצרים את המזל שלנו בכוחות עצמנו. עבודה משותפת שתכלול בתוכה השלמה עם ריבוי הדעות והשוני בין אדם לאדם בד בבד עם היכרות אמיתית ופיוס בין הצדדים השונים שיובילו לחברות, יביאו תוצאות אמיתיות בשטח ויבואו לידי ביטוי לשיפור המצב הקיים.

ובכל אופן, עלינו לזכור שגם מדינה יהודית מתפקדת איננה מטרה סופית, עלינו לחתור כל העת להגשמת הציונית הרוממה, היא-היא כינון חברת מופת בארץ ישראל, ממנה תצא תורה לעולם כולו. כל עוד לא התגשמה משאלת לב זו, עתידה לנו עבודה רבה. אל לנו לנוח עד אשר נגשים חזון זה.

לו יהי.

התחשבות ברגשות הדתיים

הפוסט "התחשבות ברגשות הדתיים" נכתב ע"י יאיר רזק בבלוג "ישראל חילונית".

---

אחד הדברים שה"אתאיסטים החדשים" מוחים עליו הוא היחס השונה לדת. אם אני עושה צחוק מקפיטליזם, אף אחד לא יאשים אותי ב"פגיעה ברגשות הציבור" ויאסור עלי לומר דברים כאלו - אבל כשזה מגיע לדת, אני כבר אואשם ב"פגיעה בדת" ויחלו עלי חוקים כנגד "חילול הקודש" (כנראה שהיד הנעלמה של השוק לא זקוקה להגנה, אבל אלוהים כן).

בישראל הדוגמאות לכך רבות מספור. האחרונה היא הסעיף בחוק החדש נגד יבוא פרוות. לכולם יהיה אסור ליבא פרוות לצורכי אופנה - מלבד לחרדים, שיוכלו להמשיך לייצר ולייבא את כובעי הקוזקים שלהם (כפי שקרא להם סבי ז"ל). זו אפילו לא מצווה, סתם מנהג ללא שום סיבה הלכתית - אבל מה זה משנה.

ואחר כך עוד באים ומטיפים לנו על עד כמה התורה דוגלת בצער בעלי חיים.

כמובן שהיוצא מהכלל לא בא משום מניעים דתיים, אלא ממניעים פוליטיים - זה מה שהציבור הזה רוצה, ויש לו כח פוליטי. אבל זוהי בדיוק הבעיה עם כל היוצאים מהכלל הדתיים - תמיד צריך להתחשב בדתיים המסכנים יותר - ותמיד זה בגלל הכוח הפוליטי שלהם, לא באמת בגלל הדת שלהם.

נפגע חרדה

הפוסט "נפגע חרדה" נכתב עבור צו פיוס על ידי בן ישראל לוביש

---

לא ברור מניין המחלה הופיעה, כל מה שידוע כרגע הוא שאנשים חרדים מסתובבים ברחבי הארץ בצעקות ותפילות ישועה וכרגע לא נראה מזור באופק.

המקרה הראשון, וגם המוכר ביותר, של ההתפרצות החל כשמר רוזנבאום, פקיד בעירייה, חזר לביתו לאחר יום עבודה רגיל בהחלט, התיישב על הכורסא בנחת ופתח חדשות.

אשתו, אשר שיחזרה את הארוע לחוקרים, אמרה שדיברו בחדשות על הפצצה האיראנית, אבל הוא לא הראה סימן שזה מעניין אותו. לאחר מכן החלו לשוחח על עליית האלימות וטיקים קטנים החלו להופיע בזווית עינו, כששאלה אותו אשתו מה קרה פתר אותה באומרו "כלום, רק דואג קצת".

החוקרים סיפרו שבדאגה קטנה זו יכול היה להגמר המקרה, אך אז הופיע בנו של מר רוזנבאום מהחדר ושאל את אביו האם כשיהיה גדול עוד יהיה צבא. באותו רגע הטיקים התגברו ורעד עבר בגופו. אשתו סיפרה שהוא הספיק לסנן מפיו "אני לא יכול עם כל החרדות האלו!” לפני שנעלם לרחוב בתפילת שמע ישראל.

מאז מקרה רוזה, כפי שהעיתונות קראה לו, המצב רק החריף, רובעים שלמים נגועים בחרדות. בלב האזור הנגוע אפשר לראות אנשים מסתובבים, טרוטי עיניים, ממלמלים "מה יהיה עם הילדים?”, “מתי יהיה שלום?”, “למה דווקא אני?”.

מספר הצעות כבר נשמעו בממשלה להקים אזורים סגורים לכל החרדים. אותה הממשלה, אגב, מוחזקת בעוצר של סמי הרגעה מאז המשבר.

רק לפני כמה ימים אדם אחד ברחוב קינג ג'ורג' אשר חולצתו התלכלכה בבוץ בדרך לדייט סחף עמו מרחק שני רחובות את כל עוברי האורך בהתקף חרדה אשר נגמר בבני ברק.

במאמץ לצמצם את הקף התופעה יצאה קבוצת מרצים לפיזיקה תאורטית מאוניברסיטת תל אביב בסדרת הסברים. הם מסתובבים ברחבי הארץ בג'יפ משוריין ורמקול אשר מכריז "תחשבו בהיגיון!” ו"רק הוכחות אמפיריות!" ולעיתים, בזמן מצוקה, "התפתחנו מהקוף!" במקצב טראנס.

אך כדי לפתח תרופה לתופעה צריך דגימה ואלו לא בנמצא כיוון שההתקרבות לחרד גורמת להדבקות מיידית בנגיף וכל מה שצריך זה שאדם יוטרד בגלל זוטא, כגון דוד דולק, על מנת שיפול לחרדות ויצטרף לשורות החרדים. לכן הוחלט על כוח משימה מיוחד אשר יורכב מטובי הפיזיקאים וחוקרי היקום.

כוח משימה מיוחד נשלח עמוק לתוך השטח הנגוע, הם הודרכו במיוחד במצגות מרגיעות, חולצות של הוקינג וקמע של דוקינס. במשך שבוע לפני הכניסה לשטח הם שיננו את מוצא המינים וכה אמר זרתוסטרא. אך כחצי שעה לאחר שחדרו פנימה נזכר אחד מהם ששכח להביא את האוכל וחרדת הרעב תפסה את הצוות כולו.

לאחרונה הצליחו להשיג צילום וידאו של אחד מאנשי הכוח אשר נראה מסתובב ברחוב וממלמל "ואם הם לא יאהבו אותי?”. כשהתקרב הצלם החל לצעוק "איבדתי את המפתח! איבדתי את המפתח!”.

כרגע המצב העתידי לא ברור ותרופה לא נראית באופק, אך חשש חדש הופיע בקרב החוקרים. פורסמה אזהרה לא להלחץ אך ככל הנראה הנגיף החל לעבור מוטציה. החדשות על המוטציה הופיעו היום לאחר שאמש, באזורים רבים בארץ, הופיע הגרפיטי "ניטשה צדק!”

כנס החינוך המשלב

ביום ראשון שעבר, 17 בינואר, קיים אירגון צו פיוס כינוס בנושא "החינוך המשלב", מן ההיבט של בתי ספר משותפים המיועדים לתלמידים ממגוון של זהויות על הרצף הדתי-חילוני. הכינוס בחן כיצד ניתן לקדם את יישומו של חוק חינוך ממלכתי משלב, המכוון להענקת "חינוך לערכי הסובלנות במורשת ישראל ולקיום חיים משותפים וברית ייעוד וגורל בין כל חלקי העם" (עפ"י חוק חינוך ממלכתי משלב שהתקבל בכנסת ביולי 2008).

ניתן לצפות בקטעי וידאו מרכזיים מתוך הכנס בערוץ צו פיוס באתר Viemo:
http://www.vimeo.com/channels/tzavpius

את הכינוס הנחתה ד"ר עליזה קורב מקרן אבי חי, ונשאו דברים יוזם החוק, הרב מיכאל מלכיאור, מנכ"ל משרד החינוך ד"ר שמשון שושני, סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת החינוך ח"כ אלכס מילר, עליזה גרשון מנהלת צו פיוס, ופורופסור בני איש שלום, יו"ר ועדת המקצוע למורשת ותרבות ישראל במשרד החינוך.

(צילום: ניצן בקשי)

בחלק המרכזי של הכנס הציגו האמן קובי אוז, פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן וד"ר מאיר בוזגלו מהאוניברסיטה העברית שלוש נקודות מבט על נושא החינוך המשותף. בעוד פרופ' אשר כהן הדגיש את האיזון הנחוץ בין דתיים וחילונים, ביקשו קובי אוז וד"ר מאיר בוזגלו לערער על עצם החלוקה בין דתיים וחילונים, והציעו את המסורתיות כבסיס רצוי לחינוך המשלב.

בחלק האחרון של הערב, לאחר שיעור מפי הרב מנחם פורמן מתקוע, התקיים פאנל שעסק בהיבטים המעשיים של החינוך המשלב. את הפאנל הנחה הרב שי פירון, מנכ"ל עמותת "הכל חינוך", והשתתפו בו נציגים מבתי ספר משלבים ומתוכניות ההכשרה למורים בחינוך המשלב: יעל גרוס רוזן מעמותת קשת, אסף הירשפלד מקהילת גשר מזכרת בתיה, ליסה לוי מנהלת בי"ס יחד מודיעין וד"ר חנוך בן פזי מאוניברסיטת בר אילן ומכללת סמינר הקיבוצים.

ניתן לצפות בקטעי וידאו מרכזיים מתוך הכנס בערוץ צו פיוס באתר Viemo:
http://www.vimeo.com/channels/tzavpius

האינדיאנים בגולני

הפוסט "האינדיאנים בגולני" מתוך הבלוג "דוס ווטש"

---

יש עוד ד"ר באולם?

גולני מסתבר חובשים כיפה. יותר ויותר קצינים בחטיבה הינם חובשי כיפות, ויש פלוגות ויחידות שרוב הקצינים שם שייכים לבני השבט האינדיאני הממלמל ג' תפילות ביום. זה נושא תקשורתי, כמובן. מה זה אומר עלינו, על החברה הישראלית, על הנוער שמתגייס על השינויים שקורים בשנים האחרונות. ותמיד כשיש פרסום כזה על קצינים דתיים יש איזה מין רחש לחש כזה מסביב: "האינדאנים משתלטים, האינדיאנים משתלטים, סכנה! אימה ופחד! עוד אפי איתם אחד וגמרנו וכו'". ותמיד מביאים את ד"ר יגיל לוי להסביר על הנושא. למה ד"ר לוי? א. כי הוא ד"ר. ב. סגן אלוף במיל' ג. כתב את הספר מ"צבא העם לצבא הפריפריה". וזה בדוק: ראיתי אותו בלונדון וקירשנבאום ושמעתי אותו ברדיו ומראיינים אותו לעיתון. ולמה לא? הוא כתב ספר על הנושא. הבעיה שמביאים רק אותו. ולדעתו, יותר מדי קצינים דתיים = סכנה למדינה = זהירות האינדיאנים באים. ותמיד האינדיאנים מסוכנים ורוצים להשתלט, כי כאלה הם הדוסים, זה הכול בכאילו אצלם, לא הרגשת אחריות לא פטריוטיות זה הכול כדי להשתלט על המדינה (ולהתשלט מבפנים זה הכי טוב, הו מאמא!).

ממנהיגי האינדיאנים. "עוד אחד כמוהו ואכלנו אותה"

הכולל בבית הקולנוע

הפוסט "הכולל בבית הקולנוע" נכתב עבור צו פיוס ע"י בן לוביץ.

---

מתחזק בחול.

ישנו בית, פעם היה קולנוע, היום יש מדרש. אוי ווי.

בבית הספר הישן לקולנוע שברמת אביב התיישבו לאחרונה (במהלך השנתיים האחרונות) חב"דניקים, הם אומרים שהם שם בשליחות. מהצד השני ישנו את ועד רמת אביב, הם רוצים לשמור על צביון השכונה. המשותף לשני הצדדים הוא איבה.

חב"ד זו חסידות של אנשים מאוד נחמדים, מדברים מאוד יפה ומצוותם בעולם היא להחזיר לעולם התשובה כמה שיותר אנשים, רק כך יחזור המשיח. הם מאוד פעילים, עומדים בכניסה לבתי ספר וחנויות, מנהלים שיעורים, נמצאים בכל העולם בשביל שליחות זו.

בחסידות זו יש משהו מאוד מפחיד לחילוני, הם מכירים אותנו. רוב החב"דניקים הם חוזרים בתשובה, הם היו שם כשעישנו סיגריות בשבת, הם שכבו עם נשים, הם עשו הרבה דברים ולכן הם מאוד סובלניים, הם יעמדו שנים כדי להחזיר אפילו נפש אחת בתשובה כי אמונתם חזקה.

תושבי רמת אביב, נחרדים לגלות פתאום סוכה במרכז המסחרי, יוצאים בצעקה רבתי. יקחו את ילדינו, יכפו הכל עלינו. הם צועקים זאת גם מפחד, שהוא בחלקו מוצדק, וגם משכחה קלה.

הכולל בבית הקולנוע אינו הסממן היחיד בשכונה. ברמת אביב יש מספר בתי כנסת ויש אוכלוסייה דתית שקטה שמנהלת את חייה. פעם היו יותר. כשתושבי שייח מוניס עוד ישבו על הגבעה שלהם לפני בניית האוניברסיטה רובם היו ספרדים דתיים, ובית הכנסת שבאמצע מגרש החנייה של האוניברסיטה עדיין פעיל.

נכון שדתיים אינם חרדים, אבל גם חרדים אינם חרדים. חב"ד הם מהזרמים אולי היותר אגרסיביים ב"שביית" נערים, אבל הם גם אלו שמניחים לחילונים להמשיך בדרכם. הם מיסיונרים, לא דיקטטורים.

הבעיה, בשני הצדדים, היא הטריים. אדם אשר גדל במשפחה חרדית לא מעניין אותו חול. וחילוני לא מעניין אותו מצוות. אך המומרים משני הצדדים הם עוד טריים, הם מרגישים צורך להראות שהם עכשיו בצד הזה. הם צועקים מראש הגגות את אמונתם החזקה ונובחים לאלו שלא גילו את אורם להתעורר. תכונה זו קיימת אצל כל הקיצוניים, אלו אנשים שקשה להם להיות טועים, וכשהם מגלים שהם "טעו" הם רוצים להראות כמה עכשיו הם צודקים.

בעיית הטריות היא בעיית הבורות, כשאדם מכיר רק צד אחד של המתרס או יפעל בו, מהשנייה שגילה את הצד השני, הוא יפעל רק בו. אך כשמכירים את שני הצדדים אפשר לדלג ביניהם, אפשר להגיע לפשרה. זה קצת כמו פלס בנייה. אם חתכו לו צד אחד אז הבועה, שתרצה להגיע לאמצע פשוט תשפך.

בכולל שם יש אנשים מאוד נחמדים והם מזמינים לביקור כל מי שמעוניין לבוא. אחראי הכולל זמין כמעט תמיד בטלפון (מגבלות שבת) וישמח גם לשיחות של אחד על אחד. יהיו אלו שיכנסו בראש גלוי ויצאו בזקן עבות אבל גם יהיו כאלה שלא, שבטוחים באמונתם ולא זקוקים לחיזוק. אנשים כאלה גדלו לתוך חילוניות יציבה, חילוניות שמגיעה מהכרת היהדות, מתוך בטחון עצמי שלעיתים מולד ולעתים נרכש. חילוניות מתוך ידע.

חול הוא לא קדוש, כמו חול המועד או ימי חול, אך חול הוא חלק מהמכלול של התורה גם כן. אדם אשר מקדיש את חייו לחול אינו חייב להתנגד לקודש. כשהוא מתנגד לקודש הוא שוכח את הקודש, וכשהקודש בא הוא כבר לא בטוח בחול. את זאת צריך לשנות.

קטע סטנדאפ מוכר דורש "מה היה שמו של בר כוכבא? ולא, זה לא מרד.” זוהי המחשת הרוב החילוני. הוא לא יודע. אדם שלא יודע גם פוחד מהלא ידוע וכשנעמד מולו הוא נשבר בצעקה.

הועד החילוני מפסיד במערכה, לחב"ד יש יותר כסף ויותר סבלנות והכי חשוב, חב"ד יודעים מאיפה החילוני מגיע. סגירת הכולל או שמירתו לא משנה דבר. נער שלא ידע את קודש התורה יטעה בה כשיפגשה.

הדרך לשמירה על חילוניות היא לימוד היהדות, נכון שחלקם יתאהבו בדת וילכו אחריה (דבר לא כזה נורא כשלעצמו) אך חלקם גם לא יטעו כשהם יפגשו בה, הם יבואו מתוך חילוניות מושכלת, אחת שמכירה את הסוגיות והפירושים, חילוניות שבחרה בחילוניות מתוך רצון ולא מתוך פחד.

צריך לסלק מן הדרך מלבי שריפות הצעקניים, כמו גם שצריך לפנות את אלו שזורקים אבנים על מכוניות נוסעות בשבת. בפרשת רמת אביב לא יהיו מנצחים. תמיד היו ותמיד יהיו דתיים בשכונה, לעיתים הם עושים יותר רעש ולעיתים פחות, אבל במאבק על החילוניות ננצח רק אם נוריד את המגננות ונכיר אחד את השני.