למה יש לי תקווה?

הפוסט למה יש לי תקווה פורסם ע"י עידו בבלוג אתולוגיקה
[בתגובה, כתב יאיר רזק את הפוסט "נגד צו פיוס" בבלוג "ישראל חילונית"]

בחדר הסמוך אלי בעבודה ישב היום דתי, חב"דניק נחמד. הנוכחות שלו שם גרמה לי להרהר על כמה דברים. המרחק בין תפיסות העולם שלנו גדול מאד. תפיסת העולם שלו היא דתית, ותפיסת העולם שלי חילונית. הוא מאמין באלוהים, מקיים את מצוות היהדות באמונה שלמה, ויותר מהכל בטוח בצדקת דרכו. אני, למרות שהדרך שבה גדלתי גרמה לי לקבל פרספקטיבה דתית משהו על דרך החיים החילונית, נחשב לחילוני לכל דבר. אין לי בעיה לאכול לא כשר, אני מחלל שבת וביצוע מצוות יהודיות כמו הנחת תפילין ותפילה רחוק ממני מרחק שנות אור. גם אני בטוח בצדקת דרכי החילונית, כפי שכל אחד שקורא כאן יודע.

למרות המרחק הרעיוני הגדול ביננו, אני לא יכול שלא להוקיר ולהעריך את האדם. דרך ההתנהגות שלו, הדרך שבה הוא מדבר והתוכן של דבריו מראים מוסריות ממעלה ראשונה, יושר שאין לו גבול והכרה ברורה לא רק במה שהאחר יחשיב לטוב באמונתו ובדרך החיים שלו, אלא גם במה שיחשב לרע. יכולת החשיבה והידע שהוא מפגין בנושאים שזרים לרוב האנשים ומידת ההתעניינות שלו בנושאים אקטואליים הופכים אותו בעיניי לאדם שלכל דיון איתו פוטנציאל אדר להיגמר בהסכמה כלשהי, אם כי כמובן בנושאים אמוניים אנחנו נשארים חלוקים.

האדם הזה מדגים שאפילו אנחנו, אנשים בעלי גישות שונות לחלוטין לחיים, יכולים להסכים בהרבה נושאים, גם כאלו שנוגעים לדת. דיון איתו בכל עניין בוער מחדשות היום או כל עניין אחר, מורכב ככל שיהיה, נותן תחושה שיש עם מי לדבר. יש תחושה של התקדמות, לא של דריכה במקום, למרות שכל אחד מאיתנו נשאר נטוע עמוק בתוך הדעות הדתיות או הא-דתיות שלו. אנשים כמוהו הם הסיבה שבגללה דיאלוג עם דתיים הוא לא תמיד דבר מיותר.

כשאני מנגד את השיחות איתו עם דיאלוגים שהיו לי עם יותר מדי דתיים אחרים, אני לא יכול שלא לשים לב להבדל. בעוד שהם הסתתרו מאחורי חומת ברזל של פסוודו-מדע ופסוודו-ידע, הבחור הזה הודה כשהוא לא ידע משהו והתקפל כשנקודה שהעלה היתה שגויה. יתרה מזאת, הגישה שלו לדת ואמונה יותר "תמימה". בעוד שאנשים כמו כמו הרב אמנון יצחק, הרב זמיר כהן ודניאל בלס ינסו להחזיר בתשובה את ההמונים על ידי המצאת טיעונים מופרכים ושליפת טענות שאבד עליהן הקלח ממעמקי המקפיא, הוא מציג את היהדות בתור האמונה שלו, אותה הוא מציע לאחר בדרכים, שלפחות מהשיחות שלי איתו, אינן פולשניות. אם האדם נמשך לרעיונות היהודיים, הוא מוזמן להמשיך. אם לא, לא.

כמובן שגם עם הגישה הזאת ישנן בעיות. הגדולה שבהן היא שהטענות הדתיות הללו עדיין לא נכונות. יחד עם זאת, הגישה הזאת טובה יותר מהגישה הדתית השניה אותה תיארתי. במקום להונות את האדם (ולעתים קרובות אף את עצמו) עם טיעונים שגויים הוא מציב בפניו בחירה: תרצה – תאמין, לא תרצה – אל תאמין. אני לוקח את הגישה הזאת בבחינת הרע במיעוטו.

אבל, אם נודה על האמת, ההבדל בין רמת הדיון עם החב"דניק הזה לרמת הדיון עם מחזירים בתשובה פופולאריים וכל עדת מעריציהם נובע, בחלקו הגדול לדעתי, בדיוק מהשוני הזה בגישות. המחזירים בתשובה הללו נראים כאנשים שבאמת ובתמים מאמינים לטיעונים שהם מקדמים. הם יחזרו אליהם כל פעם מחדש במעגל אינסופי של דריכה במקום. הדתי הזה לעומתו מחזיק במספר אמונות בסיס אותן, על פי הצהרתו, הוא לא מנסה לבסס. כל מה שמסביב לאותן אמונות נחשב מבחינתו למקום להתפתחות רעיונית. במילים אחרות, מה שמסביב לאמונות הבסיס נתון לשינוי שקורה על ידי שכליות, היגיון וחשיבה בריאה. הוא לא פתוח בדעתו עד הסוף, אבל הוא מחויב לפחות אמונות בסיס מאותם מחזירים וחוזרים בתשובה. זה הופך דיון איתו בנושאים שמשיקים אך לא נוגעים ישירות לאמונות הבסיס שלו לדיון פורה שמסתיים בחלק גדול מהמקרים בהסכמה הדדית.

המקרה שלו וכמה אחרים הדגימו לי שהידברות עם דתיים בנושאים שחשובים לכולנו, כאלו שמשפיעים על החיים היומיומיים של חילונים ודתיים במדינת ישראל, היא אפשרית. אנחנו צריכים למצוא את האוזניים הקשובות של הדתיים בצד השני. לא כולם אמנון יצחק, לא כולם דניאל בלס ולא כולם זמיר כהן, למרות שלעתים קרובות מדי זה הרושם שנוצר. יש בצד השני פרטנרים אמיתיים, כאלו שאפשר לגרום להם לראות את העולם מזווית שקרובה יותר לשלנו, וכאלו, כמו במקרה של הבחור הזה שיגרמו לנו לראות את העולם מהעיניים שלהם. את הקולות הללו צריכים לחפש, אותם צריכים להעצים, ולהם צריכים לתת את המוטיבציה להמשיך להיות מה שהם. הם הקולות שאיתם אנחנו צריכים להתדיין בנושא היחס שבין דתיים לחילונים.

הפוסט הזה מוקדש לכל אותם אנשים שסובלים מדעות קדומות על דתיים, לכל אותם אנשים שסובלים מדעות קדומות על אתאיסטים ולכל אותם אנשים שהתייאשו מדיאלוג בין דתיים לחילונים. אפשר גם אחרת. רק צריכים פרטנר.

פרשת נאמן והפוביה החילונית

הסערה שפרצה בעקבות דבריו של שר המשפטים יעקב נאמן ביום שני בעניין המשפט העברי סיפקה הרבה מאד פוסטים בבלוגספירה. בנוסף לפוסט "פרשת נאמן והפוביה החילונית" מתוך הבלוג "דוס-ווטש" המובא כאן, ניתן למצוא פוסטים של העיתונאי החרדי קובי אריאלי בפוסט "דוס נקודתיים" של המדען החילוני רועי צנזה בפוסט "מדינת ההלכה בדרך? העתיד על פי יעקב נאמן", של איש ההי-טק ישראל גיא בפוסט "צעד ענק אחורנית" ונשמח לקבל הפניות לפוסטים נוספים.

---

פרשת נאמן והפוביה החילונית / דוס ווטש

"שר המשפטים יעקב נאמן קרא אמש (יום ב') בכנס של המשפט העברי בירושלים להחזיר עטרה ליושנה, ש"משפט התורה יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל". נאמן הוסיף כי הדרך הראויה להנחיל את משפט התורה למדינת ישראל היא באופן איטי ומדוד "צעד אחרי צעד"" (קובי נחשוני YNET)

ללחוץ על הנקודות
נו באמת, הסיפור הזה הוא פשוט בלתי יאמן. קשקוש מקושקש. חרטא ברטא. ברווז עיתונאי. צפרדע אינטרנטית. שטויות!.

ולגופו של עניין וכתבה: השר נאמן הידוע בערמומיותו הפוליטית נפל שדוד והובס בשדה המערכה. הוא מילמל כמה מילים על המשפט העיברי ועכשיו קוראים לפיטוריו. איך זה קרה? כמו בדבר תורה, מי שמכיר, בסוף תמיד מסיימים באיחולים וברכות ובלה בלה בלה ונאמן אמר שטוב יהיה שהמשפט העברי יחלחל יותר למשפט הישראלי. זהו פחות או יותר. לא מדינת הלכה, לא לזרוק את החילונים לים, לא לכווץ את דורית בייניש, לא להעלים א.ב יהושע, לא כפייה דתית, שום דבר.

אבל מה שקרה כאן צריך ללמד בבתי ספר לתקשורת איך עושים באזז עיתונאי מכלום. צריך להבין, שאחרי השטות הזאת נקראו קריאות לפטר את שר המשפטים, לא פחות. מהומת אלהים על כלום. גל"צ, הראשונים שפרסמו את הידיעה לקחו את המשפט האחרון של נאמן בסוף דבריו, אותה אמירה שהוא מקווה שהמשפט העברי יהפך להיות חלק עיקרי ממערכת המשפט והפכו אותה למזימה דתית קונספרטיבית. השר נאמן, חובש כיפה סרוגה לראשו, מעוניין בתיאוקרטיה. תדדדאם, איזו דרמה!

"אני בסה"כ בחור נחמד חחח :)"

השד החילוני

שימו לב לפתיח של קובי נחשוני, איך הוא לוחץ באומנות על הנקודות הרגישות של הציבור החילוני. "נאמן הוסיף כי הדרך הראויה להנחיל את המשפט העברי היא באופן איטי ומדוד "צעד אחרי צעד" (עד לאן? עד לפתרון הסופי של מערכת המשפט!) אמת נכון הדבר, נאמן אמר את המילים "צעד אחרי צעד" כשהוא מתכוון לומר ששילוב המשפט העברי במערכת המשפט הישראלית הוא תהליך ארוך וכו' אבל בין זה לבין מהפיכה דתית, למדינת הלכה אין ולא כלום, אבל נחשוני, שימו לב, פורט על הנימים הדקים של הפוביה החילונית. השר נאמן רוצה להנחיל ב"אופן איטי ומדוד" ולהשתלט על מערכת המשפט (מבפנים!!, כי ככה אנחנו הדתיים, משתלטים מבפנים, אימה ופחד!). אם יש משהו שמפחיד את החילונים אלו ניסיונות של דתיים לשנות את אורח חייהם וכו'.. ונחשוני (ולא רק הוא, וואלה ואחרים) מדווחים על השטות הזאת כאילו פרופ' נאמן חושף תוכנית התקפית וחתרנית להרוס לחילונים את החיים.

השד החילוני: הדתיים רוצים להשתלט. הדתיים מסוכנים.

ואז קופצים כל מיני אינטרסנטים על המציאה. יו"ר האופוזיציה, ציפי לבני (כן, יש דבר כזה אופוזיציה) דרך התנועה הרפורמית עד צעירי תנועת העבודה (מה הם קשורים?) כולם מגנים, משתוללים, מצקצקים בלשונם וקוראים לפיטורי השר. "צעד אחרי צעד", אותם מילים שאמר נאמן הוציאו מהבקבוק את השד החילוני זה שבטוח שהדתיים זוממים לדפוק לו את החיים.

(הערה לסיום: מלבד היכולת של נחשוני ללחוץ על הנקודות הרגישות של אחינו החילונים הוא גם יודע לספק ידיעות הרגעה כאלו שמסבירות לציבור שעדיין לא הגיע הזמן לסקול את החילונים בשבת...)

מכתב פתוח לאבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל

לכבוד מר אבי לוזון
יו"ר ההתאחדות לכדורגל

שלום רב,

ההתאחדות לכדורגל מתגאה בכך שקרוב לאלף קבוצות ילדים, נערים, נוער בוגרים ונשים מאיישות כ-30 אלף שחקנים ושחקניות. מעבר להיותה הגוף האחראי על התנהלות הליגה, לקחה על עצמה ההתאחדות גם את קידום ענף הכדורגל בישראל. האמנם קידום הענף פירושו וויתור על כל השחקנים שומרי השבת?

כידוע לך, בליגות הילדים והנוער משתתפים שחקנים צעירים רבים המקפידים על שמירת השבת. כדי לאפשר להם להשתתף במשחקי הכדורגל הוקמו קבוצות "צו פיוס" בהן משחקים יחד נערים דתיים וחילונים. קבוצות אלה מקפידות לשחק בימי חול ולא בשבתות.

מכיוון שמועד המשחק נקבע על ידי הקבוצה המארחת, אנו נתקלים מידי שבוע בסירוב לשחק בימי החול וכך נוצר מצב שבו מועמדות קבוצות "צו פיוס" לדין משמעתי, לקנסות כספיים ואף לאיום בהוצאתן מן הליגה. לצערנו, אנו פונים אליך שוב ושוב בבקשה לקבוע תקנה שתאפשר לשחקני קבוצות הכדורגל "צו פיוס" לשחק נגד יריבותיהן באמצע השבוע, אך נענים בשלילה. תקנה כזו קיימת בליגות הבוגרים ומאפשרת לשחקנים ואוהדים שומרי שבת לקחת חלק פעיל בחוויית הכדורגל בארץ. מדוע תימנע חוויה כזו מליגות הילדים והנוער?

כמי שערכי המסורת והאחדות חשובים לו, וכמי שהעיקרון הדמוקרטי הוא נר לרגליו, אתה וודאי מודע לאפליה הזועקת במצב זה. אני בטוח שגם אתה מבין שלא ייתכן ששלושים וארבע קבוצות, על שבע מאות שחקניהן, לא יהיו ברי זכות שווה לשחק כדורגל כמו שאר הנערים והילדים בישראל.

אנו מאמינים שגם אתה מכיר בחשיבות המפעל החשוב הזה ולכן אנו פונים אליך בבקשה לנקוט בכל האמצעים כדי לתקן את התקנה ולהשיב את חדוות המשחק למאות נערים וילדים הפועלים היום במסגרות הליגה השונות.

בהרבה תודה וכבוד,

שאול מייזליש, יו"ר קבוצות "צו פיוס".
עליזה גרשון, מנהלת "צו פיוס".

לחתימה על העצומה הקוראת לקביעת תקנה למשחקי קבוצות "צו פיוס" בימי חול: http://www.atzuma.co.il/soccer

בר רפאלי מגשרת בין חרדים לחילונים?

אל מול המתיחות הגוברת ביחסי חרדים-חילונים בעקבות הפגנות החניון בירושלים והויכוח על קווי המהדרין, מתגלה גם תופעה הפוכה של הסכמה והבנה הדדית בין הצדדים. לא מדובר בהסכמה על ערכים, אלא בהסכמה על גבולות המאבק, ודיון מרתק - גם בתוך המחנות עצמם - על מה כדאי וראוי להילחם.

הדיון הפנים-חרדי החל לנוכח האלימות הגואה בהפגנות החרדים נגד פתיחת קניון כרתא בשבת. שתי כתבות אמיצות שהתפרסמו בשבועון החרדי "במשפחה" הובאו בבלוג הזה. הרב גרילק מגנה את האלימות עצמה, ואילו הרב פפנהיים קורא להפסקת ההפגנות - לא מתוך הסכמה לפתיחת החניון, אלא משום שלדעתו אין זה נושא ראוי למאבק. על פי שני הכותבים, בהפגנות אלה נחצה גבול המאבק, ושכר החרדים ייצא בהפסדם.

בימים האחרונים צצה פרשת השלטים של רשת פוקס, אשר מיהרה להתקפל ולהחליף את התמונות בפרסומת בתמונות צנועות יותר. הפרשה המוזרה והשולית הזו עוררה גלים של תגובות, אבל הפעם ניתן היה למצוא גם תגובות מפתיעות - משני הצדדים.

בטור האישי שלו באתר Ynet כותב אסף וול: "בכל הקשור למלחמתם בעגלי הזהב המעורטלים, אני מברך ואומר להם [לחרדים]: לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל". לוול "אין בעיה עם תועבה וזימה" (למרות שהוא מכנה אותן "תועבה אינטלקטואלית"), אבל השאלה החשובה שהוא מפנה לציבור החילוני היא: "מה הם ערכיו של הציבור החילוני שעליהם הוא מוכן להילחם?" על פי וול, המלחמה על חופש הצגתן של דוגמניות ערומות אינה מלחמה ראויה.

ואילו מהצד החרדי, כותב העיתונאי בנימין ווינר (שם בדוי) באתר חרדים: "אני חרדי. חרדי שחושב שירדנו מהפסים". אמנם גם ווינר מתנגד לפרסומת עצמה, אך מצד שני הוא רואה כפייה החרדית בעצם ההתערבות בדרכי הפירסומת שהחילונים בוחרים לעצמם. ווינר חושש שמאבקים חרדיים שעוברים את הגבול יגרמו להקצנה שתחזיר בסופו של דבר את מפלגת שינוי השנואה.

המשותף לשני הכותבים (מעבר לכך ששמות המשפחה של שניהם מתחילים בשני וו') הוא ההבנה שלמרות חילוקי הדעות הלגיטימיים, יש לחשוב גם על גבולות המאבק, ועל התוצאות בטווח הרחוק, בחברה שבה נצטרך לחיות יחד עוד הרבה שנים.

דברים טובים על חרדים וחילונים

לכבוד החגים יזם שחר אילן, בעל הבלוג "משגיח כשרות" באתר TheMarker Cafe, רשימה של 18 דברים טובים על חרדים. בתגובה, פירסם יעקב רבלין בבלוג שלו "חשבון פתוח" רשימה של ח"י דברים טובים אצל חילונים.

הדברים גררו תגובות רבות, לחיוב ולשלילה. הגדיל לעשות המגיב עודאחד שכתב לרבלין: "ברכות על הממצאים. עכשיו אתה ושחר יכולים להתגייס לצו פיוס..." דיון ותגובות גם באתר "בחדרי חרדים".

הרשימה מעוררת מחשבות. האם כל הדברים שפורסמו אכן טובים? והאם אין דברים נוספים לומר? ובכל זאת, רוח הדברים היא משב חיובי ומרענן בעת הזאת.

צו פיוס מזמין את הגולשים להיכנס לרשימות ולהוסיף דברים טובים. לא חשוב לאיזה צד.

מי ביקש זאת מידכם??

הכתבות "סליחה רמזור יקר והרוס" ו "מי ביקש זאת מידכם" פורסמו בשבועון "משפחה", ב' אב תשס"ט. הכתבות מתפרסמות כאן ברשות ובאדיבות עורך השבועון.


מי ביקש זאת מידכם? - ראיון עם הרב שלמה פפנהיים - אריה ארליך
הרב שלמה פפנהיים, חבר ההנהלה הוותיק של העדה החרדית ומי שניצח על מערכותיה ביובל האחרון, שובר שתיקה ומכריז בראיון מקיף ל'במשפחה': "ההפגנות מזיקות ומשניאות אותנו ואת הדת. חילוני שחטף אבן בשבת - לעולם לא יחזור בתשובה!"
"צריך להשאיר את אופציית ההפגנות למלחמות אמיתיות שנוגעות לנו כציבור חרדי, ולא לבזבז אותה על מלחמות שנועדו מראש לכישלון".
לקריאת המאמר המלא (קובץ pdf).

סליחה רמזור יקר והרוס - הרב משה גרילק
אני רוצה, רמזור יקר והרוס, לבקש ממך סליחה בשם רוב היהדות החרדית.
ראינו גם ראינו כיצד נערים לובשי חולצות לבנות, מכנסיים שחורים וציציות משתלשלות להם בצידי מכנסיהם, מתעללים בך ועורכים בך לינץ'.
למראה מחיאות הכפיים של האספסוף, חבריו של החוליגן, עלול אתה לחשוב שכנופיה זו היא נציגת כולנו והבושה שלך העמיקה. ובכן, לא. פשוט לא. הם כלל וכלל לא מייצגים אותנו.
לקריאת המאמר המלא (קובץ pdf).

איזה מין חרדים אנחנו?

הפוסט "איזה מין חרדים אנחנו?" התפרסם בבלוג "דפים" של "משתדלת להיות בסדר" ב 29 ביוני 2009.

בס"ד.

זה לא באמת אנחנו, זה רק הם.
הם עומדים שם בשבת, מחללים אותה בפרהסיא ובכל זאת מנפנפים בסיסמא "המאבק למען השבת". אנחנו ניצבים בצד בדומיה כשהם עושים בהגדרת החרדי ככל העולה על רוחם, כשהם ואנחנו נמצאים תחת אותה קטגוריה.
אז זה לא רק הם, זה גם אנחנו.

זה כואב לי, כואב כ"כ.
אין עוררין על חשיבותה של השבת ושמירתה, אבל אותי לימדו בנוסף שביהדות המטרה אינה מקדשת את האמצעים. הרי יושבת לה תקשורת שמאלנית שרק מחכה ללחם השחור שלנו, שמחפשת בנרות כל כתם כדי שאולי נתוני האלימות בחינוך שלה יידחקו לשוליים. מי קבע שגרימה להצגת החרד לדבר ה` כמחלל שבת בלתי אנושי, תוך החילול ה` העצום שבדבר- היא אמצעי כשר ולגיטימי? וכי זהו רצון ה`, לחזות בבניו צופים בליל שבת בחרדי מובל במכונית לתא מעצר? במקביל מתארגנות הפגנות נגדיות לאשש את תדמית החרדי תאב הבצע, כשח"כ הורביץ ממרצ מבטיח בקול מלא משטמה שהוא מתכונן להילחם בכל הכוח בהצעת החוק שתאפשר לבתי ספר חרדיים תקציב גדול מהממלכתיים (כשבפועל החינוך החרדי מתוקצב בהרבה פחות, כך שגם בלי להיות מעורה בנושא בטוחני שההצעה מעוניינת רק לקדם שוויון בין בתי הספר היסודיים).
אבל הרי להם לא אכפת, הם אינם נוגעים בענייני המדינה בכל מקרה. אז זה ייפגע בשאר היהדות החרדית, אז מה? אם קדושת השבת ושמירתה נרמסות לטובת המטרה, מהו בכלל ערך יהודי פעוט של בן אדם לחברו?

אבל מעבר לכל הנזקים שאנו סופגים כואב לי בעיקר עליהם, על הדרך שהם בוחרים לנהוג בה. אני אומנם מכבדת כל אחד בדרכו שלו ומבינה שגם כאן יש אידיאולוגיה מסוימת שאינה נהירה לי, אבל כואב לי על הדברים שהם איבדו כשכיוונו אל המטרה.
היהדות היא דת רצופה בעבודה עצמית, דת שחרטה על דגלה עמל על מנת לשלוט בכל אותן תכונות שליליות שבאדם וניווטן לכיוון החיובי. שכן מותר האדם מן הבהמה בשכלו, ביכולת לנתב ולרסן. צר לי על אותם אנשים שלמען התורה רומסים את האדם שבהם, את דרך ארץ קדמה לתורה. כואב לי שאותם שגדלו על ואהבת לרעך כמוך בוחרים שלא ליישם, מעדיפים במקום זה לנהוג באלימות וצמצום הדעת. חבל לי עליהם ועל הבקיעים שהם מעמיקים בעם הקרוע ממילא, בטוחים משום מה שזהו רצון ה`.
מפריע לי, מפריע לי שאלה מתקראים חרדים.

יום מקסים שיהיה לכולנו,
משתדלת :-)

נ.ב.
הפוסט מוקדש לווינקין, ספירוש ומשהו טוב :)

דתיים, חילונים, גופות ושבת

הפוסט "דתיים, חילונים, גופות ושבת" לקוח מהבלוג "אם אין אני לי - מישהו לי" נכתב על ידי Yochay באפריל 2009.

עידו קינן פירסם מאמר בבלוג שלו, חדר 404, בנושא תערוכת הגופות המתוכננת להיפתח בפסח במוזיאון המדע בחיפה. במאמר שלו מביא עידו את ההתנגדות של גופים דתיים וחרדים לתערוכה כדוגמה לכפיה דתית. בתגובה לכך כותב עידו: "מניעת הצגת התערוכה פוגעת פגישה קשה במאמינים בני כל הדתות והחילוניויות, שמאמינים שהזכות על גופיהם וגופותיהם שייכת להם ולא לנציגים מטעם עצמם של כל קב”ה שהוא."

עידו צודק, כמובן. הזכות על הגוף שייכת למת בלבד (ואולי למשפחתו), ואם הוא התיר להציג את גופו המת בתערוכה - למה לנו להגן בשבילו על מה שהוא עצמו וויתר?

בתגובות למאמר עולים נימוקים משכנעים דווקא נגד התערוכה, ולמרבה הפלא - אף אחד מהנימוקים אינו מסתמך על הדת. הנימוקים הם אנושיים וחילוניים למהדרין. מסתבר שאפשר לגנות את התערוכה המגעילה הזו גם בלי להיות דתי.

אינני מכיר את עידו, ואני מקווה שהתמיכה שלו בתערוכה היא כנה (גילוי נאות: אני לא ראיתי את התערוכה. עידו כן ראה) אבל נראה כאילו עידו הפעיל את הטייס האנטי דתי האוטומטי שלו ויצא להגן על פיגול רק בגלל שהדתיים מתנגדים לו.

הגליון האחרון של הדו-ירחון "ארץ אחרת" עוסק בנושא השבת. בחלק מהמאמרים עולה הצער על כך שהאירגונים החברתיים לא נעמדים לימין (או לשמאל) האירגונים הדתיים במאבקם נגד פתיחת בתי עסק בשבת. במאמרה של רבקה רוזנר "שלטון החוק כאות מתה" היא מספרת לדוגמה על המחאה החילונית שקמה כהתנגדות לחרם צרכנים חרדי על רשת "שפע שוק":

"בישראל ... ניסיון לשמור על השבת כעל יום ללא עבודה ממותג מיד כ"כפייה דתית", ונענה לפיכך בתשובה אוטומטית של "מאבק חילוני". העניין קיבל ביטוי ברור במרס 2008, כאשר "ועדת הרבנים למען קדושת השבת" הכריזה חרם צרכנים חרדי על כל החנויות הקשורות לחברת "דור אלון" (שרשת "שפע שוק" שייכת לה)... וזאת בעקבות החלטת הרשת לפתוח את סניפיה בשבת. מנהיגי "ועדת הרבנים", כמעט מיותר לציין, לא הזכירו את הפגיעה החברתית בסוחרים הקטנים ואת שאלת זכויות העובדים באשר הם, וזעקתם התמקדה אך ורק ב"כבודה של השבת"... התשובה החילונית לחרם הצרכנים החרדים לא איחרה לבוא בדמות קניות מרוכזות בסניף "שפע שוק" בבני ברק, שנועדו למזער את הנזקים שהחרם הכלכלי החרדי גרם לו. שרי רוזנר-גלזר, ממארגנות המחאה החילונית, אמרה אז לעיתון "הארץ": "הגענו לכאן כצעד סמלי להביע מחאה נגד הכפייה הדתית. זה לא מסר מאיים נגד דודי וייסמן, אלא נגד מנהיגי העדה החרדית, שלא ייכנסו למרחב הפרטי שלנו". תגובתה של רוזנר-גלזר, כמשל כמובן, מבהירה שגם המחאה החילונית, בדומה לחרדית, היא מענה אוטומטי, שאומר בכל סוגיה "העיקר שלא ניכנע לחרדים", ולא עוצר רגע כדי לשאול מהו המחיר החברתי, הקהילתי והמשפחתי שאנו משלמים עבור היכולת לקנות שקית חלב בסופרמרקט שתחת הבית בשבת בצהריים, והאם זה באמת שווה את זה. "

לסיכום - אפשר לצאת נגד התערוכה הדוחה במוזיאון המדע בחיפה, כמו גם להימנע מקניות בשבת, אפילו אם זה אומר להיות בצד של הדתיים והחרדים רחמנא ליצלן.

חרדי? תתאשפז באברבנל!

הפוסט "חרדי? תתאשפז באברבנל" לקוח מתוך הבלוג "דפים" נכתב ע"י משתדלת-להיות-בסדר באפריל 2008

בס"ד.

סליחה שאני מכניסה את הנושא הזה גם לפה, אבל פשוט נמאס לי לשמוע עד כמה פתטיים יכולים להיות אנשים.

לא מזמן "זכינו" כולנו להתוודע לסיפור המזעזע על האישה מבית שמש, זאת שהתעללה ב-12 הילדים שלה בצורה מחרידה. שמעתי, קראתי והפנמתי שמדובר במישהי שלא מן היישוב. לתומי סברתי שזה שקוף, שכל בר דעת יבין ויחשוב כמוני, אלא שאז נתקלתי גם בתגובות אחרות.

כשזו הייתה תגובה אחת שתקתי, גם בשנייה בשלישית וברביעית לא התייחסתי, אבל כשפתאום ראיתי שחלק לא כ"כ קטן אוחז בדעה הזו זה פשוט קומם אותי.

"החרדים האלה, יולדים ילדים כדי להתעלל בהם".
"אני לא מבין על מה המהומה, זה הרי ברור שקורים שם הרבה דברים כאלה".
"אני כ"כ מזועזעת! איך יכולה אישה שכ"כ מקפידה על המצוה להיות צנועה לעשות דבר כזה?".
"זה ברור שזה ככה אצלם, הרי יש פסוק `חוסך שבטו שונא בנו`, זה חלק מהאידיאולוגיה שלהם".
"פשוט מרתיח! היא עוד אמרה שזה לצורך חינוך!".

עוד סיפרה חברה של אחותי, חוזרת בתשובה ואמא לכמה זאטוטים שמאז שהמקרה התפרסם אמא שלה וחמותה נוהגות לבקר אותה יותר ולבדוק שהכל בסדר עם הילדים. היא אומרת שאמא שלה אפילו לא טורחת להסתיר את המחשבות השחורות שלה, על זה שלמשפחה חרדית חייבים להיות מינימום 10-12 ילדים שחלק מהחינוך שלהם הוא התעללות. אמא, וזה מה שהיא חושבת על הבת שלה.

לא יודעת מה איתכם, אבל לי פשוט נמאס לשמוע את ההכפשות האלו. לא אמרתי שכולם חושבים ככה, אבל חלק מספיק גדול מהאוכלוסייה בשביל להתייחס לזה, למרות שבכתיבה שלי אני מעניקה לזה עוד תשומת לב.

אז אליכם, האנשים שבכ"ז חושבים ככה. אני רואה את התייפיפות הנפש, את הכאב הדמעות והזעזוע שאתם מביעים על המקרה. אבל למרות זאת אני מנסה להבין, באמת שמנסה ולא כ"כ מצליחה- זה באמת מה שאתם חושבים עלינו? למה? כי מה, כי אנחנו שומרים מצוות בצורה אדוקה יותר? אז מה? ואם הייתם נחשפים למקרה התעללות קשה כזה אצל נוצריה קתולית או נזירה מהותיקן גם אז הייתם מכניסים את כל הנוצרים האדוקים תחת הקטגוריה של חולי נפש? אם זו דרך החינוך החולנית שלנו למה אותי לא הכו? למה לא מרימים ידיים על אחיינים שלי? למה חברות שלי לא סוחבות משקעים?

אני רואה את מבטי הרחמים שלכם ברחוב, עיניים משקפות מחשבות. אתם מסתכלים עלי כאילו אני מסכנה, כאילו כולאים אותי בכבלי הדת. אבל אז אתם שומעים אותי מדברת, מחייכת, מקרינה את זה שבאמת טוב לי ואפילו מסבירה את האידיאולוגיה החרדית. זה מפליא, מסתבר שמסתתר קצת שכל מאחורי הלבוש השחור והחולצות החנוקות שהם עוטים על עצמם. זה מוזר לכם כי התרגלתם לסטיגמות, לזה שחרדי הוא חייזר ונזיר בודהיסטי הוא איש נורמלי ומעניין.

אבל כל זה זמני, כי יבוא יום שגם אני אהיה אמא ואז תסתכלו עלי כעל מפלצת. או אז אני אהפך מבחורה תמימה ומסכנה לאמא מכה, לחולת נפש. הילד שלי יהיה מושא לרחמים, וזה לא ישנה לכם אם אתייחס אליו יפה יותר משאתם נוהגים כלפי הילדים שלכם.

בתורה יש שני פסוקים שמלמדים על חיוב שמירת השבת- "זכור את יום השבת לקדשו" ו"שמור את יום השבת לקדשו". באף אחד מהפסוקים האלו לא כתוב שאסור לנסוע בשבת, שאסור להדליק אור. אלא מה, גדולי הרבנים דנו ע"פ שני הפסוקים האלו ורמזים אחרים ועל פיהם החליטו מה מותר ומה אסור (יש לכל דבר הסבר, אני לא נכנסת לזה כרגע כי זה לא נושא הפוסט, זה ארוך). כמה דרישות, כמה חקירות וכמה פלפולים עד שקבעו וקובעים את ההלכה.

הפסוק היחיד שמדבר על הכאת ילדים הוא "חוסך שבטו שונא בנו", וגם עליו רש"י מפרש שמדובר בשבט הלשון, במילים. למה לדעתכם על מצות השבת גדולי התורה חקרו ובדקו והגיעו כ"כ רחוק, ובפסוק של חוסך שבטו הם יקראו אותו כפשט כמו שהוא בלי לפרש? בלי להסביר? למה שבמצוות השבת הם יחמירו והכאת ילדים הם יקלו ויורו להרים ידיים בכזו טבעיות? גם לשבט הלשון יש הלכות ודינים, מה אומרים לילד ומה לא, קל וחומר על הכאה של ממש. גם אלו שבכ"ז סוברים שמדובר על הכאה פיזית אומרים שמדובר על מכה לא כואבת על היד, לא בשביל שההורה יוצא את העצבים אלא למטרת הצבת גבול.

בניגוד למה שקורה בציבור הכללי, אצלנו אין תוכניות של סופר נני שזוכות לרייטינג גבוה כ"כ. אצלנו כשבת מתחתנת היא לרוב סיימה סמינר, היא למדה פסיכולוגיה והבנה של נפש הילד. אני חיה בפנים, אני שומעת איך מלמדים אותנו לגעת בילד בכפפות של משי. חורה לי מאוד שדווקא אותנו הפכו לחולי נפש ועוד בשם הדת, שאנשים לא מסוגלים להבדיל בין אישה מטורפת מאיזו כת לבין חרדי נורמלי מהשורה, שכל השוני בינו לבינם שהוא בחר לחיות אחרת.

כולי תקווה שהפוסט הזה יגיע לעיניים הנכונות

.יום נפלא לכולנו,
משתדלת :-)

נ.ב.לא יודעת אם מספיק הדגשתי את זה, אבל הפוסט מכוון לאנשים שמסתכלים עלינו בצורה שציינתי. כמו שיש הרבה כאלו שכן יש גם הרבה כאלו שלא, ולא התכוונתי לפגוע באף אחד.