למה יש לי תקווה?

הפוסט למה יש לי תקווה פורסם ע"י עידו בבלוג אתולוגיקה
[בתגובה, כתב יאיר רזק את הפוסט "נגד צו פיוס" בבלוג "ישראל חילונית"]

בחדר הסמוך אלי בעבודה ישב היום דתי, חב"דניק נחמד. הנוכחות שלו שם גרמה לי להרהר על כמה דברים. המרחק בין תפיסות העולם שלנו גדול מאד. תפיסת העולם שלו היא דתית, ותפיסת העולם שלי חילונית. הוא מאמין באלוהים, מקיים את מצוות היהדות באמונה שלמה, ויותר מהכל בטוח בצדקת דרכו. אני, למרות שהדרך שבה גדלתי גרמה לי לקבל פרספקטיבה דתית משהו על דרך החיים החילונית, נחשב לחילוני לכל דבר. אין לי בעיה לאכול לא כשר, אני מחלל שבת וביצוע מצוות יהודיות כמו הנחת תפילין ותפילה רחוק ממני מרחק שנות אור. גם אני בטוח בצדקת דרכי החילונית, כפי שכל אחד שקורא כאן יודע.

למרות המרחק הרעיוני הגדול ביננו, אני לא יכול שלא להוקיר ולהעריך את האדם. דרך ההתנהגות שלו, הדרך שבה הוא מדבר והתוכן של דבריו מראים מוסריות ממעלה ראשונה, יושר שאין לו גבול והכרה ברורה לא רק במה שהאחר יחשיב לטוב באמונתו ובדרך החיים שלו, אלא גם במה שיחשב לרע. יכולת החשיבה והידע שהוא מפגין בנושאים שזרים לרוב האנשים ומידת ההתעניינות שלו בנושאים אקטואליים הופכים אותו בעיניי לאדם שלכל דיון איתו פוטנציאל אדר להיגמר בהסכמה כלשהי, אם כי כמובן בנושאים אמוניים אנחנו נשארים חלוקים.

האדם הזה מדגים שאפילו אנחנו, אנשים בעלי גישות שונות לחלוטין לחיים, יכולים להסכים בהרבה נושאים, גם כאלו שנוגעים לדת. דיון איתו בכל עניין בוער מחדשות היום או כל עניין אחר, מורכב ככל שיהיה, נותן תחושה שיש עם מי לדבר. יש תחושה של התקדמות, לא של דריכה במקום, למרות שכל אחד מאיתנו נשאר נטוע עמוק בתוך הדעות הדתיות או הא-דתיות שלו. אנשים כמוהו הם הסיבה שבגללה דיאלוג עם דתיים הוא לא תמיד דבר מיותר.

כשאני מנגד את השיחות איתו עם דיאלוגים שהיו לי עם יותר מדי דתיים אחרים, אני לא יכול שלא לשים לב להבדל. בעוד שהם הסתתרו מאחורי חומת ברזל של פסוודו-מדע ופסוודו-ידע, הבחור הזה הודה כשהוא לא ידע משהו והתקפל כשנקודה שהעלה היתה שגויה. יתרה מזאת, הגישה שלו לדת ואמונה יותר "תמימה". בעוד שאנשים כמו כמו הרב אמנון יצחק, הרב זמיר כהן ודניאל בלס ינסו להחזיר בתשובה את ההמונים על ידי המצאת טיעונים מופרכים ושליפת טענות שאבד עליהן הקלח ממעמקי המקפיא, הוא מציג את היהדות בתור האמונה שלו, אותה הוא מציע לאחר בדרכים, שלפחות מהשיחות שלי איתו, אינן פולשניות. אם האדם נמשך לרעיונות היהודיים, הוא מוזמן להמשיך. אם לא, לא.

כמובן שגם עם הגישה הזאת ישנן בעיות. הגדולה שבהן היא שהטענות הדתיות הללו עדיין לא נכונות. יחד עם זאת, הגישה הזאת טובה יותר מהגישה הדתית השניה אותה תיארתי. במקום להונות את האדם (ולעתים קרובות אף את עצמו) עם טיעונים שגויים הוא מציב בפניו בחירה: תרצה – תאמין, לא תרצה – אל תאמין. אני לוקח את הגישה הזאת בבחינת הרע במיעוטו.

אבל, אם נודה על האמת, ההבדל בין רמת הדיון עם החב"דניק הזה לרמת הדיון עם מחזירים בתשובה פופולאריים וכל עדת מעריציהם נובע, בחלקו הגדול לדעתי, בדיוק מהשוני הזה בגישות. המחזירים בתשובה הללו נראים כאנשים שבאמת ובתמים מאמינים לטיעונים שהם מקדמים. הם יחזרו אליהם כל פעם מחדש במעגל אינסופי של דריכה במקום. הדתי הזה לעומתו מחזיק במספר אמונות בסיס אותן, על פי הצהרתו, הוא לא מנסה לבסס. כל מה שמסביב לאותן אמונות נחשב מבחינתו למקום להתפתחות רעיונית. במילים אחרות, מה שמסביב לאמונות הבסיס נתון לשינוי שקורה על ידי שכליות, היגיון וחשיבה בריאה. הוא לא פתוח בדעתו עד הסוף, אבל הוא מחויב לפחות אמונות בסיס מאותם מחזירים וחוזרים בתשובה. זה הופך דיון איתו בנושאים שמשיקים אך לא נוגעים ישירות לאמונות הבסיס שלו לדיון פורה שמסתיים בחלק גדול מהמקרים בהסכמה הדדית.

המקרה שלו וכמה אחרים הדגימו לי שהידברות עם דתיים בנושאים שחשובים לכולנו, כאלו שמשפיעים על החיים היומיומיים של חילונים ודתיים במדינת ישראל, היא אפשרית. אנחנו צריכים למצוא את האוזניים הקשובות של הדתיים בצד השני. לא כולם אמנון יצחק, לא כולם דניאל בלס ולא כולם זמיר כהן, למרות שלעתים קרובות מדי זה הרושם שנוצר. יש בצד השני פרטנרים אמיתיים, כאלו שאפשר לגרום להם לראות את העולם מזווית שקרובה יותר לשלנו, וכאלו, כמו במקרה של הבחור הזה שיגרמו לנו לראות את העולם מהעיניים שלהם. את הקולות הללו צריכים לחפש, אותם צריכים להעצים, ולהם צריכים לתת את המוטיבציה להמשיך להיות מה שהם. הם הקולות שאיתם אנחנו צריכים להתדיין בנושא היחס שבין דתיים לחילונים.

הפוסט הזה מוקדש לכל אותם אנשים שסובלים מדעות קדומות על דתיים, לכל אותם אנשים שסובלים מדעות קדומות על אתאיסטים ולכל אותם אנשים שהתייאשו מדיאלוג בין דתיים לחילונים. אפשר גם אחרת. רק צריכים פרטנר.