הפוסט "לא קם מנהיג" נכתב עבור צו פיוס ע"י אביהוא כהן.
לאחר ימים של תדהמה, בלבול ומבוכה אין סופית, נראה כי המסקנה היחידה מכל הפרשה העגומה של הרב מרדכי אלון היא שגם הפעם נכשלנו בלשוננו, והגשנו את ראשה של הציונות הדתית על מגש של כסף לכל אותם המבקשים להזיק ולהכפיש ציבור אמוני, מסור המאמין בכל מאודו בשילוב הכל-כך מסובך: ציוני-דתי.
במשך ארבעה ימים סיפקו אין ספור מתראיינים שונים, מכל המינים ומכל הסוגים היצע אדיר של הכפשות הדדיות, ניתוחים ופרשנויות ללועה של התקשורת צמאת הדם ומחרחרת הריב.
במשך ארבעה ימים נתנו דרור לאצבעותיהם עשרות ואולי יותר של טוקבקסטים שמבלי שום בושה השתלחו ברבנים השונים ללא כל שמץ של כבוד עצמי, כבוד לרבנים, והכי חשוב - כבוד לכיפה הסרוגה ולמה שהיא מייצגת.
במשך ארבעה ימים התבצע בכלי התקשורת של המגזר הדתי מרחץ דמים וירטואלי שלא דילג על שום בית, מחנה או השקפה.
במשך שלושה ימים לא קם מנהיג אחד שדרש להפסיק את הטירוף הזה.
כדרכה בקודש של הנהגת הציבור הדתי לאומי,הבינו שם את תמונת המצב לאט מדי,מאוחר מדי. אחרי שכל הסוסים ברחו, נזכרו לנעול את האורווה.
הציבור הדתי לאומי, מוכה וחבול מזה ארבע וחצי שנים, מחכה כבר בלי אויר להנהגה חדשה, כזאת שחושבת לפני שהיא מסתערת.
יום שני, 22 בפברואר 2010
יום רביעי, 17 בפברואר 2010
זהות במבחן
הפוסט "זהות במבחן" נכתב עבור צו פיוס ע"י עמוס עצמון, חניך המכינה הקדם-צבאית המעורבת בני-ציון בת"א.
גם כשנראה שהזהות כולה מעוצבת, לפרטי פרטים, ושאפילו לשאלה הקטנה ביותר יש תשובה מוכנה ב"שלוף", מגלים שיש עוד מה ללמוד. ואולי זהות, באשר היא, נותרת לנצח בת שינוי?
זהות יהודית איננה רעיון זר לי. על אף היותי בן למשפחה חילונית גאה (או למחמירים: יהודית-חופשית), התחנכתי החל משחר נעוריי ב"קשת" בית-ספר מעורב, בו למדו תלמידים דתיים וחילוניים (כיוצא בזאת, כלומר, גם כל הגוונים שבין השחור ללבן, הרי הקשת מתקיימת באלפי צורות שונות). עת התבגרתי, השתתפתי בתכנית "עמיתי ברונפמן", מסגרת בה למדתי לא מעט על זרמים שונים ביהדות ועל דרכים שונות לתפוס אותה. האמנתי באמת שזכיתי לעדשה שתאפשר לי להחזיק בראייה כוללת ומקיפה. חשבתי שהיהדות שלי מגובשת, ושמצאתי את האיזון הנכון בין אי האמונה לבין הצורך להעביר את המסורת הלאה, בין החשיבות ללמוד את הטקסטים המכוננים של עמנו לבין הרצון והצורך לבקר אותם, ולפנות מקום גם להוגים שאינם מקרבנו בעגלה הריקה ההולכת ומתמלאת לאיטה.
הבחירה במכינה קדם-צבאית מעורבת היה מתבקש. המשך תהליך הלימוד המשותף, תוך כדי חיבור הרצון בהשכלה ובלמידה לצורך המהותי-קיומי בעשייה ובתלות ההדדית; הצורך להוכיח כי ניתן לעצב יחד חברה שמסתדרת בתוכה על אף ההבדלים בין פרט לפרט; להתכונן יחד לשירות צבאי משמעותי ותורם, משימה לאומית שעל כל בני העם היהודי, ללא הבדלי השקפה פוליטית או דתית להירתם לשמה. אולם, בסופו של דבר, לא תיכננתי לשנות מהותית את דרכיי, באמתחתי הייתה כבר, חשבתי, התשובה. אולם, כל שיחה אקראית יכולה להבהיר שהתשובות טרם הושגו, ושתהליך חיפוש אמיתי, שהוא לשם שמיים, סופו להתקיים. הזהות ניצבת בסימן שאלה תמידי.
אני מאמין בתמים באמת שלי, אני מוכן ללכת איתה רחוק מאוד. אך חלק מתהליך התבגרות אישי הוא ההבנה שלא כולם יחשבו כמוני, אפילו אם האמת בידי. ובמקום לריב וללחום בשבילה, עבורה, לשם השגתה, עדיף לשמוע ולהשמיע, לחדד זה את זה ואת החברה שיוצרים כולנו. הרי, אחרי הכל, האמת מארץ תצמח, אין אפשרות לכפות אמת, תהא שמיימית ככל שתהא. מהות הפלוגתא, דהיינו - הערך המרכזי בקיום ויכוח, הוא שרק התמודדות חזיתית בין דעות שונות תוכל להביא כל אחד לעמדה קרובה יותר לאמת, וכך לשיפור אמיתי של החברה.
ואולי החזון האמיתי אינו שכולם יאמינו באותו דבר, אלא שלכולם יהיה מקום בירושלים של מעלה, והכי חשוב, שלא ילמדו עוד מלחמה, אלא ילמדו שלום, ילמדו למען השלום. הרי המילים פיוס ופייס מזכירות זו את זו. ואנחנו, בבחירותינו השונות, יוצרים את המזל שלנו בכוחות עצמנו. עבודה משותפת שתכלול בתוכה השלמה עם ריבוי הדעות והשוני בין אדם לאדם בד בבד עם היכרות אמיתית ופיוס בין הצדדים השונים שיובילו לחברות, יביאו תוצאות אמיתיות בשטח ויבואו לידי ביטוי לשיפור המצב הקיים.
ובכל אופן, עלינו לזכור שגם מדינה יהודית מתפקדת איננה מטרה סופית, עלינו לחתור כל העת להגשמת הציונית הרוממה, היא-היא כינון חברת מופת בארץ ישראל, ממנה תצא תורה לעולם כולו. כל עוד לא התגשמה משאלת לב זו, עתידה לנו עבודה רבה. אל לנו לנוח עד אשר נגשים חזון זה.
לו יהי.
גם כשנראה שהזהות כולה מעוצבת, לפרטי פרטים, ושאפילו לשאלה הקטנה ביותר יש תשובה מוכנה ב"שלוף", מגלים שיש עוד מה ללמוד. ואולי זהות, באשר היא, נותרת לנצח בת שינוי?
זהות יהודית איננה רעיון זר לי. על אף היותי בן למשפחה חילונית גאה (או למחמירים: יהודית-חופשית), התחנכתי החל משחר נעוריי ב"קשת" בית-ספר מעורב, בו למדו תלמידים דתיים וחילוניים (כיוצא בזאת, כלומר, גם כל הגוונים שבין השחור ללבן, הרי הקשת מתקיימת באלפי צורות שונות). עת התבגרתי, השתתפתי בתכנית "עמיתי ברונפמן", מסגרת בה למדתי לא מעט על זרמים שונים ביהדות ועל דרכים שונות לתפוס אותה. האמנתי באמת שזכיתי לעדשה שתאפשר לי להחזיק בראייה כוללת ומקיפה. חשבתי שהיהדות שלי מגובשת, ושמצאתי את האיזון הנכון בין אי האמונה לבין הצורך להעביר את המסורת הלאה, בין החשיבות ללמוד את הטקסטים המכוננים של עמנו לבין הרצון והצורך לבקר אותם, ולפנות מקום גם להוגים שאינם מקרבנו בעגלה הריקה ההולכת ומתמלאת לאיטה.
הבחירה במכינה קדם-צבאית מעורבת היה מתבקש. המשך תהליך הלימוד המשותף, תוך כדי חיבור הרצון בהשכלה ובלמידה לצורך המהותי-קיומי בעשייה ובתלות ההדדית; הצורך להוכיח כי ניתן לעצב יחד חברה שמסתדרת בתוכה על אף ההבדלים בין פרט לפרט; להתכונן יחד לשירות צבאי משמעותי ותורם, משימה לאומית שעל כל בני העם היהודי, ללא הבדלי השקפה פוליטית או דתית להירתם לשמה. אולם, בסופו של דבר, לא תיכננתי לשנות מהותית את דרכיי, באמתחתי הייתה כבר, חשבתי, התשובה. אולם, כל שיחה אקראית יכולה להבהיר שהתשובות טרם הושגו, ושתהליך חיפוש אמיתי, שהוא לשם שמיים, סופו להתקיים. הזהות ניצבת בסימן שאלה תמידי.
אני מאמין בתמים באמת שלי, אני מוכן ללכת איתה רחוק מאוד. אך חלק מתהליך התבגרות אישי הוא ההבנה שלא כולם יחשבו כמוני, אפילו אם האמת בידי. ובמקום לריב וללחום בשבילה, עבורה, לשם השגתה, עדיף לשמוע ולהשמיע, לחדד זה את זה ואת החברה שיוצרים כולנו. הרי, אחרי הכל, האמת מארץ תצמח, אין אפשרות לכפות אמת, תהא שמיימית ככל שתהא. מהות הפלוגתא, דהיינו - הערך המרכזי בקיום ויכוח, הוא שרק התמודדות חזיתית בין דעות שונות תוכל להביא כל אחד לעמדה קרובה יותר לאמת, וכך לשיפור אמיתי של החברה.
ואולי החזון האמיתי אינו שכולם יאמינו באותו דבר, אלא שלכולם יהיה מקום בירושלים של מעלה, והכי חשוב, שלא ילמדו עוד מלחמה, אלא ילמדו שלום, ילמדו למען השלום. הרי המילים פיוס ופייס מזכירות זו את זו. ואנחנו, בבחירותינו השונות, יוצרים את המזל שלנו בכוחות עצמנו. עבודה משותפת שתכלול בתוכה השלמה עם ריבוי הדעות והשוני בין אדם לאדם בד בבד עם היכרות אמיתית ופיוס בין הצדדים השונים שיובילו לחברות, יביאו תוצאות אמיתיות בשטח ויבואו לידי ביטוי לשיפור המצב הקיים.
ובכל אופן, עלינו לזכור שגם מדינה יהודית מתפקדת איננה מטרה סופית, עלינו לחתור כל העת להגשמת הציונית הרוממה, היא-היא כינון חברת מופת בארץ ישראל, ממנה תצא תורה לעולם כולו. כל עוד לא התגשמה משאלת לב זו, עתידה לנו עבודה רבה. אל לנו לנוח עד אשר נגשים חזון זה.
לו יהי.
יום חמישי, 11 בפברואר 2010
התחשבות ברגשות הדתיים
הפוסט "התחשבות ברגשות הדתיים" נכתב ע"י יאיר רזק בבלוג "ישראל חילונית".
אחד הדברים שה"אתאיסטים החדשים" מוחים עליו הוא היחס השונה לדת. אם אני עושה צחוק מקפיטליזם, אף אחד לא יאשים אותי ב"פגיעה ברגשות הציבור" ויאסור עלי לומר דברים כאלו - אבל כשזה מגיע לדת, אני כבר אואשם ב"פגיעה בדת" ויחלו עלי חוקים כנגד "חילול הקודש" (כנראה שהיד הנעלמה של השוק לא זקוקה להגנה, אבל אלוהים כן).
בישראל הדוגמאות לכך רבות מספור. האחרונה היא הסעיף בחוק החדש נגד יבוא פרוות. לכולם יהיה אסור ליבא פרוות לצורכי אופנה - מלבד לחרדים, שיוכלו להמשיך לייצר ולייבא את כובעי הקוזקים שלהם (כפי שקרא להם סבי ז"ל). זו אפילו לא מצווה, סתם מנהג ללא שום סיבה הלכתית - אבל מה זה משנה.
ואחר כך עוד באים ומטיפים לנו על עד כמה התורה דוגלת בצער בעלי חיים.
כמובן שהיוצא מהכלל לא בא משום מניעים דתיים, אלא ממניעים פוליטיים - זה מה שהציבור הזה רוצה, ויש לו כח פוליטי. אבל זוהי בדיוק הבעיה עם כל היוצאים מהכלל הדתיים - תמיד צריך להתחשב בדתיים המסכנים יותר - ותמיד זה בגלל הכוח הפוליטי שלהם, לא באמת בגלל הדת שלהם.
אחד הדברים שה"אתאיסטים החדשים" מוחים עליו הוא היחס השונה לדת. אם אני עושה צחוק מקפיטליזם, אף אחד לא יאשים אותי ב"פגיעה ברגשות הציבור" ויאסור עלי לומר דברים כאלו - אבל כשזה מגיע לדת, אני כבר אואשם ב"פגיעה בדת" ויחלו עלי חוקים כנגד "חילול הקודש" (כנראה שהיד הנעלמה של השוק לא זקוקה להגנה, אבל אלוהים כן).
בישראל הדוגמאות לכך רבות מספור. האחרונה היא הסעיף בחוק החדש נגד יבוא פרוות. לכולם יהיה אסור ליבא פרוות לצורכי אופנה - מלבד לחרדים, שיוכלו להמשיך לייצר ולייבא את כובעי הקוזקים שלהם (כפי שקרא להם סבי ז"ל). זו אפילו לא מצווה, סתם מנהג ללא שום סיבה הלכתית - אבל מה זה משנה.
ואחר כך עוד באים ומטיפים לנו על עד כמה התורה דוגלת בצער בעלי חיים.
כמובן שהיוצא מהכלל לא בא משום מניעים דתיים, אלא ממניעים פוליטיים - זה מה שהציבור הזה רוצה, ויש לו כח פוליטי. אבל זוהי בדיוק הבעיה עם כל היוצאים מהכלל הדתיים - תמיד צריך להתחשב בדתיים המסכנים יותר - ותמיד זה בגלל הכוח הפוליטי שלהם, לא באמת בגלל הדת שלהם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
