זהות במבחן

הפוסט "זהות במבחן" נכתב עבור צו פיוס ע"י עמוס עצמון, חניך המכינה הקדם-צבאית המעורבת בני-ציון בת"א.

---

גם כשנראה שהזהות כולה מעוצבת, לפרטי פרטים, ושאפילו לשאלה הקטנה ביותר יש תשובה מוכנה ב"שלוף", מגלים שיש עוד מה ללמוד. ואולי זהות, באשר היא, נותרת לנצח בת שינוי?

זהות יהודית איננה רעיון זר לי. על אף היותי בן למשפחה חילונית גאה (או למחמירים: יהודית-חופשית), התחנכתי החל משחר נעוריי ב"קשת" בית-ספר מעורב, בו למדו תלמידים דתיים וחילוניים (כיוצא בזאת, כלומר, גם כל הגוונים שבין השחור ללבן, הרי הקשת מתקיימת באלפי צורות שונות). עת התבגרתי, השתתפתי בתכנית "עמיתי ברונפמן", מסגרת בה למדתי לא מעט על זרמים שונים ביהדות ועל דרכים שונות לתפוס אותה. האמנתי באמת שזכיתי לעדשה שתאפשר לי להחזיק בראייה כוללת ומקיפה. חשבתי שהיהדות שלי מגובשת, ושמצאתי את האיזון הנכון בין אי האמונה לבין הצורך להעביר את המסורת הלאה, בין החשיבות ללמוד את הטקסטים המכוננים של עמנו לבין הרצון והצורך לבקר אותם, ולפנות מקום גם להוגים שאינם מקרבנו בעגלה הריקה ההולכת ומתמלאת לאיטה.

הבחירה במכינה קדם-צבאית מעורבת היה מתבקש. המשך תהליך הלימוד המשותף, תוך כדי חיבור הרצון בהשכלה ובלמידה לצורך המהותי-קיומי בעשייה ובתלות ההדדית; הצורך להוכיח כי ניתן לעצב יחד חברה שמסתדרת בתוכה על אף ההבדלים בין פרט לפרט; להתכונן יחד לשירות צבאי משמעותי ותורם, משימה לאומית שעל כל בני העם היהודי, ללא הבדלי השקפה פוליטית או דתית להירתם לשמה. אולם, בסופו של דבר, לא תיכננתי לשנות מהותית את דרכיי, באמתחתי הייתה כבר, חשבתי, התשובה. אולם, כל שיחה אקראית יכולה להבהיר שהתשובות טרם הושגו, ושתהליך חיפוש אמיתי, שהוא לשם שמיים, סופו להתקיים. הזהות ניצבת בסימן שאלה תמידי.

אני מאמין בתמים באמת שלי, אני מוכן ללכת איתה רחוק מאוד. אך חלק מתהליך התבגרות אישי הוא ההבנה שלא כולם יחשבו כמוני, אפילו אם האמת בידי. ובמקום לריב וללחום בשבילה, עבורה, לשם השגתה, עדיף לשמוע ולהשמיע, לחדד זה את זה ואת החברה שיוצרים כולנו. הרי, אחרי הכל, האמת מארץ תצמח, אין אפשרות לכפות אמת, תהא שמיימית ככל שתהא. מהות הפלוגתא, דהיינו - הערך המרכזי בקיום ויכוח, הוא שרק התמודדות חזיתית בין דעות שונות תוכל להביא כל אחד לעמדה קרובה יותר לאמת, וכך לשיפור אמיתי של החברה.

ואולי החזון האמיתי אינו שכולם יאמינו באותו דבר, אלא שלכולם יהיה מקום בירושלים של מעלה, והכי חשוב, שלא ילמדו עוד מלחמה, אלא ילמדו שלום, ילמדו למען השלום. הרי המילים פיוס ופייס מזכירות זו את זו. ואנחנו, בבחירותינו השונות, יוצרים את המזל שלנו בכוחות עצמנו. עבודה משותפת שתכלול בתוכה השלמה עם ריבוי הדעות והשוני בין אדם לאדם בד בבד עם היכרות אמיתית ופיוס בין הצדדים השונים שיובילו לחברות, יביאו תוצאות אמיתיות בשטח ויבואו לידי ביטוי לשיפור המצב הקיים.

ובכל אופן, עלינו לזכור שגם מדינה יהודית מתפקדת איננה מטרה סופית, עלינו לחתור כל העת להגשמת הציונית הרוממה, היא-היא כינון חברת מופת בארץ ישראל, ממנה תצא תורה לעולם כולו. כל עוד לא התגשמה משאלת לב זו, עתידה לנו עבודה רבה. אל לנו לנוח עד אשר נגשים חזון זה.

לו יהי.