לקראת הנופש המשפחתי

נכתב עבור צו פיוס ע"י אפרת

---

לקראת הנופש המשפחתי בחול המועד
התחלנו בנושא לדון ולהתוועד:

ענת מעוניינת במלון בוטיק,
ועבור עדי מספיק רק מקום להניח את הראש והתיק.

ליאת רוצה בקירבה מקום טוב לקניות,
אצל אפרת מבקשים ללא קטניות.

עדי רוצה מסלולים שווים,
אפרת וליאת מחפשות אטרקציות לילדים.

ענת רוצה במוזיאון לבקר,
אצל אפרת מבררים מהו ההכשר?

בעוד כל המשפחה לארוחת בוקר סועדת -
אפרת יורדת לבריכה לרחצה הנפרדת
(תמיד השעות המיוחדות לנשים הן השעות ה'מתות' של הבריכה).

כולם מסכימים על מקום עם ציבור מגוון -
אך העיקר שיהיה מניין!

אין ספק שהמלון הנבחר הוא כליל המעלות,
אך את שמו לא אפרסם, כי אין לי עמלות...

זה שילוב מעניין וצריך להתפשר,
אך את גיבוש המשפחה אי אפשר לתמחר!

(הבהרה כללית - שלא ישמע חלילה שאני מתלוננת - ב"ה אלו צרות של עשירים... )

חילונים ודתיים - קרע לעולמים?

הפוסט נכתב על ידי נתן גלילי בבלוג "האוזן המחתרתית".

---

האם יש דרך לתקן את השסע בין הדתיים לחילונים, או שמא נגזר עלינו לחיות בגבולות גזרה ברורים החותכים קבוצות ומגזרים שונים לעד?

הנה שוב מתחילות הפגנות החרדים בירושלים. הפעם אינטל צועדת בראש. שוב רקע על חילול שבת. שוב שוטרים, שוב צעקות ה"שבעס", כותרות בעיתונים – האם פנינו מועדות לסף רתיחה? האם אנו בדרך למלחמת כל המלחמות של הדתיים נגד החילוניים או להיפך?

ובכן, יצא לי לדבר עם ידידה על הנושא לאחרונה. היא מצאה עבודה בארגון ממשלתי העוסק באיחוי הקרעים וקירוב לבבות בין שני הסקטורים. לאחר מחשבה קלה, שאלתי אותה: האם ארגונים כאלה יכולים באמת לשפר את המצב, או אולי מטרתם (ואפילו שלא במודע) בכלל לשמר את הסטטוס-קוו הזה?

אנו רגילים לחיות בחברה פלורליסטית, בה התפישה השלטת היא שיש לשים דגש על השונה בין הפרטים או הקבוצות השונות. זאת משיגים ע"י הסברה על האחר, סובלנות של הזולת, ראיית נקודת מבטו של הזר, ולנסות להסתדר. איש באמונתו יחיה – למרות השוני.

נשמע יפה לא? אם רק נלמד להכיר את השונה בינינו נוכל להסתדר. מנטרה ישנה וידועה ולרוב הייתי מסכים עימה. אך שאלה לי - האם אנו באמת עד כדי כך שונים? האם ע"י שימת דגש על השוני אנו לא מנציחים את אותו השוני לעד?

אז תנו לי להכריז כאן בצורה ברורה מאוד - אין שום הבדל בין דתיים לחילונים. אין בכלל דבר כזה חילוניים ודתיים. זאת פיקציה! הגדרות אלה נועדו לשמר את המצב כדי שתמיד נחשוב שאנו שונים אחד מהשני - ולא אכנס לדיון ההיסטורי הזה למרות שיש מה להגיד בנושא, אך לא זה העיקר.

יש תקווה?

למה אני קובע שאין הבדל בין דתיים לחילוניים? האם יצאתי מדעתי? ובכן, כאשר מסתכלים על מה שמשותף לשתי הקבוצות וכאשר מסתכלים על מה ששונה בין שתי הקבוצות, ברור מבלי שום צל של ספק שהמשותף גובר על השונה. אז מה משותף באמת? בראש ובראשונה, וזאת הנקודה הכי חשובה - יהדותם. גם דתיים וגם חילוניים רואים עצמם קודם כל כיהודים. זהות משותפת זו יוצרת מכנה משותף אדיר בין שתי הקבוצות. דוגמה קטנה להמחשה: עברית, ערכים חברתיים, לאומיות, היסטוריה, מנהגי מסורת - כולם יוצרים מכנה משותף חברתי חוצה גבולות.

אז מה שונה בין המגזרים? שמירת המצוות כמובן. אבל אפילו נושא זה לא כל כך חד בשונות שלו. האם אין חילונים ששומרים על מצוות מסוימות? מה עם המסורתיים? יש כאלה שחוץ מלשים כיפה על הראש היה אפשר להחשיבם כ"דתיים" לכל דבר. אז אפילו נושא שמירת המצוות אינה שונה באופן כזה חד. השוני הוא רק ברמה, או בכמות של שמירת המצוות.

אכן, רק בגלל השוני הקטן הזה (וממתי מצוות הפריעו למישהו?) נאלצנו להקים בתי ספר שונים, לגור במקומות שונים, לא להכיר אחד את השני (אני עד הצבא לא הכרתי אפילו דתי אחד), לחוקק חוקים "דתיים" מטופשים של מפלגות דתיות לא הכרחיות בעליל. דברים שרק האיצו את הניכור וההפרדה, דברים שלא עוזרים לחברה הישראלית להתאחד ולהתלכד.

אוקיי, הבה ננסה להבין מה אני בעצם אומר פה. דמיינו מצב כזה. דמיינו בית ספר שבו הילדים הם גם דתיים וגם חילוניים. למעשה, הם אינם מכירים את ההבחנה הזאת, או את ההגדרות האלה. מבחינתם הם כולם יהודים וחלקם לובש כיפה, וחלקם לא. חלקם הניח תפילין לפני שהוא בא לביה"ס וחלקם לא. בביה"ס עצמו יש שיעורים של תורה וגם של מתימטיקה. יש שיעורים של הרמב"ם ושל אריסטו. יש שיעורי גמרא, ושיעורי היסטוריה ממלחה"ע השנייה. על ההורים או התלמידים מוטלת הבחירה לאילו שיעורים לגשת. האם השמיים יפלו במצב כזה? האם ילד "חילוני" שישב בשיעור גמרא או הרמב"ם "חס וחלילה" יחזור בתשובה? האם ילד "דתי" שילמד אריסטו ואפלטון "חס וחלילה" יחזור בשאלה? אולי לא היינו מתעסקים בשאלות האלה אם כפי שאמרתי המושגים של "דתיים" ו"חילוניים" לא היו קיימים בכלל.

בעולם בלי ההגדרות האלה, נחזור לימים שבהם לחזור בתשובה היה הכאה על חטא. בתקופה שקדמה ל"דתיים-חילוניים" חזרה בתשובה לא היתה עניין של שמירת מצוות ותו לא, אלא חזרה פנימית-רוחנית אמיתית של אדם שהבין שחטא ומנסה להתקרב לבורא עולם או לעקרונות הצדק האוניברסלים (אתם תקבעו).

אם היום, חילוני ודתי יכולים ללכת לעבודה יחדיו, להתווכח על פוליטיקה, לדבר על מוזיקה, או אפילו להודות ששניהם ראו כוכב נולד אתמול בטלוויזיה (בחיי, יש אנשים שרואים את זה) ושניהם ממשיכים לחיות את חייהם כרגיל, מדוע אנחנו צריכים לעבור את מסכת האשליות של ההפרדה כביכול הזאת? מדוע ישנם אנשים שמנסים להנציח את השונה ולא להתרכז במשותף? אנחנו חייבים להוריד את ההגדרות הלא-רלוונטיות האלה של חילוניים ודתיים ולהתרכז אך ורק במה שמשותף. היהדות בלאו הכי אינה מגדירה עצמה כ"דת" כפי שהנצרות עושה. היהדות יותר דומה לאסלאם במובן זה שמוסלמי מסוגל להיות אדוק יותר ואדוק פחות באמונתו. העניין החילוני והדתי לא קיים בעולם המושגים האסלאמי.

כמובן שיש אלה אשר מסתייגים מכל וכל מהגדרתם כ"יהודים". אלה באמת חילוניים במלוא מובן המילה. אבל אחוזם באוכלוסיה הוא כה מינורי שחבל שהרוב היהודי העצום יכנע לעולם המושגים שלו. וזה בדיוק מה שהחרדים עושים בהפגנותיהם. עוזרים בשימור המצב כמו שהוא. חוץ מהפגנת כוח שמטרתה להזכיר לכולם עד כמה ציבור זה חזק, אין להפגנות השבת האלה שום מטרה. בוודאי שלא שמירת השבת. הרי החרדים שומרים שבת, מה אכפת להם אם החילונים לא? אם יש חילוני שזהותו היהודית חשובה לו, הוא זה שצריך דווקא למחות על העסקה בשבת – לא החרדים.

כמובן שמהפך כזה במחשבה זה לא עניין פשוט. על שני הצדדים לרדת מעץ האגו והעוינות שלהם, לוותר על דברים שלא הסכימו עליהם בעבר, ולחשוב על עתיד טוב יותר, מאוחד יותר ומשותף דווקא – לשם שינוי.


*נכתב בחודש דצמבר 2009 לגליון "לסטודנט" המופץ ברחבי הקמפוסים של האוניברסיטה העברית.

סעודת פורים

הפוסט "סעודת פורים" נכתב עבור צו פיוס על ידי אפרת.

---

ענת משרטטת כמה קווים אחרונים בסקיצה וממהרת לסגור את הסטודיו בתל אביב, לאסוף את בעלה והילדים.

שפינוזה והרש"ר הירש מתאחדים במחברת הבחינה של עדי, שזה עתה סיימה את מבחני הסמסטר ויוצאת מהאוניברסיטה.

בעלה של אפרת שכוב על הספה, אחרי לילה ארוך של ריקודים אל תוך הלילה בישיבה ו "התבשמות" (כינוי עדין להשתכרות אצל בחורי הישיבות). אין אפשרות להעירו והיא מלבישה את הילדים בתחפושות ומחלקת את משלוחי המנות האחרונים לפני שיצאו לסעודת פורים.

בביתה של ליאת, הנמצא במושבה המקיימת חיי קהילה משותפים בין דתיים וחילונים, מתקבצות האחיות על משפחותיהן, וההורים.

אמנם עדי "הסטודנטית מהדרום" סולדת מהבורגניות במושבה של ליאת, ואפרת לעולם לא תוכל לאכול במטבח של ענת, ובכלל, מה שכל אחת מייצגת כל כך לא מתסדר עם מה ששאר האחיות מייצגות - אבל זו משפחה, והאווירה נפלאה, והשמחה היא שמחת פורים אמיתית!

"ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים"? ממש לא בפורים תש"ע!!

פורים במועצה אזורית שער הנגב

הפוסט על פורים נכתב עבור צו פיוס על ידי אלון שוסטר, ראש המועצה האזורית שער הנגב וחבר קיבוץ מפלסים.

---

חג הפורים נחוג במועצה האזורית שער הנגב שעל גבול רצועת עזה בכמה מופעים:

מסיבות בגני הילדים, בית הספר היסודי והתיכון; מסיבות בקבוצים – לילדים ולמבוגרים; קריאת המגילה בבתי הכנסת שקיימים במיעוט מן הישובים והתכנסות ילדי האזור במתנ"ס לאירוע שמנוהל בשותפות עם גרעין ההתיישבות הדתי-חלוצי שפועל בשדרות הסמוכה.

תוכלו לנחש שתכני החג מתפרסים החל מהקוטב המסורתי, עבור במפגשים חינוכיים, ערבי קהילה תרבותיים וגמור באפטר פאטרי'ס ניהיליסטיים.

בניגוד לחג "הכבד", חג הפסח, המשמש ובא, בו הולך ונעלם בקבוצים ה"סדר" המרכזי, הרי שהשינויים הדמוגרפיים והערכיים שחלו בתנועה הקיבוצית לא שינו כמעט דבר מאורחות החג שהתגבשו בדורות האחרונים. לצד עלייה בטרנד קריאת המגילה בבתי הכנסת, שהולכים ומתרבה אצלנו ככל שאוכלוסיה "מסורתית-לייט" נקלטת בשכונות הקהילתיות שלנו, נשמרות בחצרותינו מיטב המסורות הקיבוציות של השתטות קולקטיבית של בני תשחורת ובני עלייה גם יחד, הופעות ו"ירידות" על הממסד ועל בעלי חזקה למיניהם, תחרויות תחפושות, ריקודים ושתייה כדת הדרינקים.

בעידן התזזיתי בו אנחנו חיים, מרתק לזהות את שרידותה המופלאה של מתכונת החג. יש שיסבירו את הדבר בהטמעת האיזון העדין בין המסרים החינוכיים המוטמעים במגילה (מחויבות לקהילה, אומץ, וכיו"ב) שמבטאים את הנרטיב הקיבוצי האוונגרדי – המשרת את האומה לבין ההתפרקות המושחתת שפורצת בסופה, שמיטיבה לאוורר את החלקים השובבים, שלא לומר - הפראיים שבנו.

נראה שמתכונת החג שלנו מתאימה עצמה לא רק לטיפוסים שונים של אנשים וגילאים, לא רק לצרכים רוחניים שונים אלא הם נותנים מענה אותנטי לרובדי אישיותו של כל אדם, באשר הוא.

חג פורים שמח.